נוקו היבה

 הפסטיבל באואה הוקה הסתיים, ועברנו (ב-19/12) לאי השכן, שהוא גם האי הראשי במרקזס, נוקו היבה. קודם כל, כדי להתאושש מעודף הפעילות והעגינה הלחוצה והמעצבנת בפסטיבל, עברנו למפרץ עמוק ויפיפה שנקרא Taipai ובו עגנו רק עוד שתי סירות ובמרחק מספיק מאיתנו. איזה כיף! נשארנו שם שלושה או ארבעה לילות, בלי לעשות הרבה, מלבד ביקור והסתובבות קצרה בכפר הקטן שנמצא שם ואכילה של קרואסון ו-pain o chocolate (בטח שגיאת כתיב, לא נורא) במאפיונת מקומית. יש שם אתר היסטורי ובו פסלים של המקומיים של פעם, אבל פסל נוסף ומעניין, עשוי עץ, לכבוד ביקור של אדם מפורסם בעמק. האדם המפורסם הוא הרמן מלוויל, מי שכתב את הספר הקלאסי ״מובי דיק״. (אגב, את הספר הזה, למרות שהוא קלאסי ולמרות שהוא עוסק בים לא הצלחתי לקרוא.) כשהוא ביקר בעמק הוא לא היה מפורסם בכלל, אלא בחור צעיר שעבד על סירה של צייד לוויתנים וניצל את ההזדמנות שהיא הגיעה לנוקו היבה לברוח ממנה. כדי לא להתפס הוא ברח מהכפר הראשי והגיע בטעות לעמק הזה שבו היה שבט קניבלים ידוע לשמצה. להפתעתו הוא התקבל שם בברכה, ושהה שם מספר שבועות שבעקבותיהם הוא כתב את ספרו הראשון המתאר, לא ממש במדויק, את החוויה. את הספר הזה אני קורא עכשיו ומאד נהנה כי ההרגשה היא שלא המון השתנה שם בעמק (טוב, הם כבר לא קניבלים) ואני מאד אוהב את ההרגשה של להיות בתוך סיפור. אפשר לומר שכל המסע הזה שאנחנו עושים זה להכנס לתוך סיפורי מסעות ושייט נהדרים שקראתי בילדות: ז׳ול ורן, ילדי רב החובל גרנט, ועוד ועוד.

לאיי המרקזס האהובים עלינו כל כך יש גם כמה חסרונות: האחד, זבובי החול המכונים nono’s כי אתה לא רוצה אותם. הם קטנטנים, בלתי נראים, ואת האפקט של העקיצות שלהם אתה מרגיש רק אחרי כמה שעות. בביקור בחוף אילת נעקצה ואחר כך התגרדה קשות כמה ימים ומאז היא חוששת לרדת לחוף, כי לא ברור עד כמה ספריי נגד יתושים עוזר. החסרון השני הוא שבעגינות במפרצים, גם כאלה שעמוקים מאד ומוגנים מרוחות, נכנסים איכשהו גלי סוול ומנדנדים את הסירה בעגינה בצורה שיכולה די להתיש. יש מפרצים יותר מתנדנדים, יש שפחות, אבל כמעט תמיד מתנדנד. יש כל מיני פטנטים שמנסים להפחית את הנדנוד- למשל לתלות דלי במים ממוט ארוך שבולט לצד הסירה- אבל זה קצת משפר ולא באמת פותר. איכשהוא בעונה הקודמת שביקרנו כאן זה לא כל-כך הפריע, הפעם יותר.

מתקן נגד נדנודים

אחרי 3-4 ימים במפרץ Taipai היפה עברנו לעיירה הראשית של האי שמהווה את המרכז לכל הסירות באיזור: כאן עושים קניות, כביסה, דלק, חלקי חילוף לסירות וכדומה.. מדובר במפרץ גדול, שמכיל בלי צפיפות כ-60 סירות. חלקן עוגנות כאן כדרך קבע, כמגורים של הבעלים, חלקן מושארות לכמה חודשים כשהבעלים נוסעים הביתה לביקור, ומישהוא מהקבועים שומר להם על הסירות.

תוך כדי כניסה למפרץ התגלתה לעיננו היאכטה Mayari, שהיא קטמרן ענק- 77 פיט- עליה תומר עבד כתשעה חודשים עד לאוגוסט האחרון. אחרי שעגנו קפצנו לביקור כדי להכיר את הצוות איתו עבד, סקיפר צרפתי (אלכס) ואשתו הברזילאית (פרננדה), ואת הסירה המרשימה ומפנקת מאד שאפילו מעוצבת בטוב טעם. לתומר היתה חוויה טובה בסה״כ לעבוד איתם עליה, אבל לקראת הסוף נראה שהבדידות כ״גלגל שלישי״ עם הזוג הכריעה. 

בכפר באמת חידשנו מלאי, וביקרנו בכנסייה בערב כריסטמס שהיה קצת מאכזב כי במקום שישירו כמו שאנחנו אוהבים הכומר חפר להם בנאומים ארוכים.

כריסטמס בנוקו היבה

למחרת עשינו טיול רגל שהיה פשוט טרמפ לראש ההר שצופה למפרץ והליכה חזרה על הכביש עם נוף משגע.

שטנו לצפון האי, למפרץ שמאד אהבנו בביקור הקודם שם גם בילינו אז עם זוג גרמני נחמד, הנס ואווה, שגרים על הסירה שלהם כבר 28 שנים, ועליה גם גידלו את שני ילדיהם. המפרץ עדיין מהמם, אבל כיוון הרוחות והגלים הפך אותו למתנדנד ברמה מוגזמת, ונסיון שעשינו לעגון במפרץ הסמוך- כן, גם הוא יפיפה- לא שיפר את המצב.

חזרנו ״העירה״. חשבנו להישאר רק ערב (לקחנו מ-Mayari אזניות שתומר שכח כשעזב) אבל אמרו לנו שתהיה מסיבה נחמדה בערב New Year אז נשארנו והיה באמת חביב. אירוע במתנ״ס עם אוכל לא רע, ועוד ריקודים בסגנון של מה שראינו בפסטיבל, בקנה מידה קטן יותר, אבל הפעם נוספו גם ריקודים בסגנון טהיטי, שזה מאד שונה מזה של המרקזס.

לסגירת הביקור החוזר באי עברנו למפרץ הכי אהוב על אילת, שהוא סגור כמעט לגמרי, מוגן מאד, ועם צוקים גבוהים שיורדים בתלילות עד המים. התרגענו כחמישה ימים, עם ביקור קטן בחוף שם יש כעשרה בתים, ואכילה אצל איזה דודה מקומית שמבשלת מצויין תפריט מקומי: סטייק טונה על הגריל, קוביות צלויות של פרי עץ הלחם, וסלט פירות מגורדים- פפאיה, מנגו ופומלית. יום קודם ביקרתי שם בעזרת הקיאק שלנו וחזרתי עמוס בפירות (כולל אשכול בננות) אותם קשרתי בקושי רב לקיאק. לפירות כאן יש כמה משמעויות חשובות: האחת, זה שהמקומיים מאד נדיבים ואוהבים לחלק לזרים המבקרים פירות בכמויות גדולות- אשכול בננות ענק, פורמליות, ליימים, אבוקדו ומנגו.

המשמעות השנייה היא שבקרב השייטים פירות זה סמל סטטוס: אם יש לך רשת תלויה באחורי הסירה עמוסה בפירות, סימן שאתה מהשייטים הרציניים האלה, המקיפי עולם. אז גם לנו יש סל כזה. ולבסוף, פירות זה חשוב כי אי אפשר להשיג כאן כמעט ירקות., אז אוכלים מלא פירות.

החלטנו לעבור לאי הבא, הפלגה קצרה של כשש שעות. הרגשתי, מה שחוזר במסע כל הזמן, איך מצד אחד יש את הרצון להמשיך ולחוות עוד מקומות ונופים, ומצד שני קצת קושי לעזוב את הנוחות של מפרץ מוגן עם עגינה בטוחה. נדמה לי שזאת מטאפורה לא רעה לחיים בכלל- הרצון להמשיך ולגדול, להתפתח ולראות עולם בכל המובנים, מול החשש ממה שיבוא והקושי להיפרד מהמוכר והנח.

וכמו שתראו בפרק הבא, היה ממה לחשוש…