אודי מספר על המסע Udi's Sailing Stories

 During our anchorage in Taha’a , Ayelet looked up at the mast and noticed that the track used for hoisting the mainsail was bent at the top. Uh-oh… another problem. Which meant I had to go up to the masthead again — something I really don’t enjoy. But this time, there was a twist! After ten years of procrastinating, we finally bought a proper harness for working at height, and I was about to try it for the very first time. Until now, because our mast has steps that you can climb (and because the previous owner told me that he used to climb them without any safety line at all), it always seemed obvious to simply climb the steps. Of course, I was responsible enough to secure myself with a partial harness attached to a halyard, but the climbing itself required my full strength, and once I was up there, I could only work with one hand while the other held on to the mast. Hard, awkward, and not fun at all. But now we tried a new technique with the new harness: I still climb the steps, ...

  בזמן העגינה ב-Taha’a אילת מרימה ראש לתורן ומבחינה שהמסילה המחוברת אליו לצורך הרמת המפרש עקומה בראש התורן. אוי.. עוד תקלה. והמשמעות היא שאני צריך לעלות שוב לראש התורן, דבר שאני לא אוהב לעשות. אבל- יש חידוש! באיחור של עשר שנים קנינו סוף סוף רתמה נורמלית לעבודה בגובה ואני מנסה להשתמש בה לראשונה. עד היום, בגלל שלתורן שלנו יש מדרגות עליהן ניתן לעלות (וגם הבעלים הקודם של הסירה סיפר שכך הוא עולה, אפילו בלי אבטחה), היה ברור לי שכך אני עולה. כמובן שהייתי מספיק אחראי ואבטחתי את עצמי עם רתמה חלקית שנקשרה למעלן (חבל שמגיע מראש התורן ומשמש להרמת מפרשים) כשעליתי, אבל הטיפוס נעשה בכח שלי  לטפס על המדרגות, וכשהייתי למעלה עשיתי כל עבודה עם יד אחת כשהשנייה מחזיקה אותי לתורן. קשה וממש לא נח.  ועכשיו בדקנו טכניקה חדשה עם הרתמה החדשה: אני אמנם מטפס במדרגות, אבל אילת במקביל מושכת אותי בעזרת המעלן כלפי מעלה וזה עושה את העלייה לקלה מאד. והכי חשוב- למעלה אני יושב לי ברתמה ויכול לעבוד עם שתי הידיים! כמה נח!  תוך כדי כתיבה של הקטע האחרון אני מדמיין את הקוראים הפוטנציאליים של הבלוג וחושב שיש ...

  Bora Bora is a stunning island, but like many of the most beautiful places in the world, it has become crowded with tourists and a bit over-regulated. We thought we’d be satisfied with just one quick visit, but then we heard about a traditional kayaking race that was ending there exactly while we were in the area — so we went back for another round. The race is called Hawaiki Nui Va’a . A kayak is called va’a in Polynesian — long, very narrow, with an outrigger for stability. Each racing canoe has six paddlers. It’s the biggest sporting event in Polynesia, and the name roughly means “the great canoe journey to the big land.” It carries important cultural meaning, tied to the long ocean voyages of the ancient Polynesians between islands (for a great illustration of this cultural aspect — watch the animated film Moana ). The race lasts three days, with each day covering a crossing between islands — about 40 km per day, which takes the paddlers 3–4 hours. To watch the finish line,...

בורה בורה הוא אי יפיפה, אבל כמו שקורה עם מקומות הכי יפים בעולם, הוא נהיה עמוס תיירות ומפוקח מדי. חשבנו לכן שנסתפק בביקור קצר אחד, אבל נודע לנו על תחרות קיאקים מסורתית שמסתיימת שם בדיוק כשאנחנו בסביבה, אז באנו לביקור נוסף.  התחרות נקראית Hawaiki Nui Va’a . קיאק נקרא בפולינזית Va’a והוא צר מאד ומאורך מאד, עם בידון בצד שמייצב אותו. בכל קיאק מאלה שבתחרות יש שישה חותרים. זה האירוע הספורטיבי הגדול בפולינזיה כשהשם  משמעותו ״מסע הקיאקים אל הארץ הגדולה״ ויש לזה משמעות תרבותית חשובה המתייחסת למסעות הימיים הגדולים שעשו האבות הקדומים בין האיים (להמחשה מצוינת של הפן הזה בתרבות ראו את הסרט המצויר ״מואנה״). היא נמשכת שלושה ימים, כשבכל יום החותרים עוברים בין אי לאי, מרחק של כ-40 ק״מ כל יום. חתירה של מרחק כזה לוקחת להם 3-4 שעות. כדי לצפות בהתרחשות בקו הסיום יצאנו ממקום העגינה שלנו בדינגי ושטנו מרחק של כחמישה ק״מ, מול רוח, שפריצים של גלים ובשלב מסויים הוקפנו בהמון סירות מנוע מקומיות שבאו גם כן לאירוע. אני מציין את זה כי מבחינתי זה עליית מדרגה בלסמוך על מנוע הדינגי שיפעל גם בחזור.. בקו הסיום שנ...

  Leaving Maupiti early in the morning, after spending the previous evening debating again and again whether to go. You see, the exit from Maupiti is considered dangerous under certain conditions. “What’s the problem?” you might ask — “Just check the weather website and see if the conditions are bad or not.” If only it were that simple. The main issue is that weather forecasting is based on different computational models , and the website generously lets you choose between eight different models. The differences between them can be quite big. Sometimes that’s not a big deal, but in Maupiti it really is (hey, that rhymes 😊). It’s like a religious question — you can pick the rabbi who’ll give you the answer you want. Also, the predicted conditions weren’t beyond the limits, but close enough to make us uneasy. And most importantly — what determines the conditions in the pass depends on so many variables that there’s really no solid forecast for how it will be, just general guideli...

  י וצאים ממאופיטי מוקדם בבוקר, כשבערב קודם עוד מתלבטים שוב ושוב האם לצאת. מזכיר שהיציאה ממאופיטי נחשבת מסוכנת בתנאים מסוימים. מה הבעיה, תשאלו- בודקים באתר מזג האויר ויודעים אם התנאים בעייתיים או לא.  הלוואי. הבעיה העיקרית היא שהחיזוי מזג האויר נעשה על פי מודלים שונים של חישובים, ואתר מזג האויר בנדיבותו נותן לך לבחור בין שמונה מודלים שונים. ההבדלים בינהם יכולים להיות די גדולים. לפעמים זה לא קריטי, אבל זה כן במאופיטי (יצא לי חרוז😊). זה כמו בשאלה הלכתית, אתה יכול לבחור את הרב שיתן לך את התשובה שאתה רוצה.. בנוסף התנאים שהוצגו הם לא מעבר למגבלות, אבל קרובים אליהן. והכי חשוב- מה שקובע את התנאים במעבר מורכב מהמון משתנים ואין באמת תחזית מוצקה לגבי איך הוא יהיה, רק קווים כלליים.  אז יצאנו כאמור בבוקר, קצת מתוחים, הגענו למעבר, והיה רגוע וקל. איזו הקלה! עכשיו נשאר רק לשוט 30 מייל מול הרוח שמגיעה בדיוק מבורה בורה. רוח די חזקה (15-17 קשרים) שמתחזקת עוד כששטים מולה. וגלים. די גבוהים ובעיקר קצרים ומעצבנים. אני מניח שרב הקוראים יודעים שמכיון שסירת מפרש לא יכולה לשוט בדיוק מול הרוח, אז ...

  Since we wanted to reach the intimidating pass into Maupiti under ideal conditions, we left Bora Bora on a completely windless day and motored the whole way — about six hours. At least the entrance was super calm, not a single wave. We dropped anchor in a spot that’s totally exposed to the wind (which, luckily, there wasn’t any of at the time). As promised to myself, I immediately lowered our red kayak into the water and paddled for an hour toward the beach of one of the little islets around us. These islets are called motu — they’re part of the coral ring that encircles the main islands here (or makes up the entire island, in the case of the Tuamotu group ). Some parts of the ring are just a reef a few centimeters above water, and other parts rise higher, usually covered with trees — mainly coconuts. Many of the fancy resorts here sit on their own “private island,” which is actually just one of these motu. The red arrow points at the threatening pass, and the blue circle is w...

  מכיון שרצינו להגיע לפתח המאיים של הכניסה למאופיטי בתנאים אידאליים, הפלגנו מבורה בורה ביום בלי רוח בכלל, כל הדרך (כשש שעות) על מנוע. לפחות הכניסה היתה באמת פשוטה לגמרי, ללא שום גלים. עגנו באיזור שהוא פתוח לגמרי לרוחות (שכאמור כרגע אין בכלל). כמו שהבטחתי לעצמי, הורדתי מייד את הקיאק האדום שלנו למים, ויצאתי לשעה של חתירה לעבר חוף של אחד האיונים שסביבנו. האיונים האלה נקראים motu, והם חלק מטבעת הֶאלמוגים שמקיפה את האיים כאן (או הטבעת שמהווה את כל האי, במקרה של איי הטואמטו). טבעת האלמוגים חלקה רק ריף שמוגבה סנטימטרים ספורים מעל המים, וחלקה אזורים שמוגבהים יותר ובדרך כלל צומחים עליהם עצים, בעיקר קוקוס. הרבה מהריזוטרים המפונפנים נמצאים על ״אי פרטי״ שהוא motu שכזה. החץ האדום מצביע על הכניסה המאיימת. העיגול הכחול זה המקום של המנטות. אפרופו הקיאק האדום: בכלל לא התכוונו שיהיה לנו קיאק, אבל כשהתחלנו את המסע ביוון נתקלנו בקיאק צף לו סתם כך במים, אז לקחנו אותו לסירה. חשבנו שנמצא ילד נחמד בדרך לתת לו אותו, אבל בינתיים הוא הספיק לשוט איתנו חצי עולם, ומדי פעם משמש וכיפי. כשתומר היה איתנו על הסירה ב...