טיפול מנוע

כידוע לכל (?) אילת ואני מפליגים מזה שלוש וחצי שנים ב״מגרש של הגדולים״- חציות אוקיינוסים, יעדים רחוקים (מאד). לפעמים שואלים אותי אם אני לא פוחד. והתשובה היא: כן, בהחלט! אבל- לא ממה שכולם מדמיינים: סערות גדולות, גלי ענק וכו׳. טוב, גם מזה, אבל אני משתדל, ובינתיים מצליח, לא לפגוש כאלה שמפחידים מדי.

מה שאני באמת מפחד ממנו, או ממנה, זו הסירה, ״אסתר״. 

מה כבר מפחיד בסירה, תשאלו. והתשובה היא: תקלות. ואלו, למרבה הצער, יש למכביר. כי ככה זה: לסירה יש המון חלקים, וכולם נמצאים בסביבה ימית של הרבה מלח, קרינה חזקה, ורוחות שלוחצות עליה מכל הכיוונים, מותחות חבלים וכבלים בעוצמות מטורפות. 

הבעיה בכל זה היא שאני אמור לנסות לדאוג לכל החלקים הרבים כך שלא יפגעו, וכשהם כן (וזה קורה כל הזמן) לטפל בהם, לתקן, לשפץ. ובכל פעם שמשהו קורה נשאלות מייד כמה שאלות: הראשונה- כמה זה תוקע אותנו. האם אפשר להמשיך ולהגיע לחוף מבטחים. השנייה- האם יש לי מושג מה קרה ואיך אני אמור לתקן את זה. ולבסוף, גם שאלה קטנה ומשנית של כמה זה יעלה, אבל כאן השאלה לא כל-כך  מלחיצה כי אני יודע מראש את התשובה- המון!

היום עשיתי טיפול למנוע. כבר עשיתי טיפולים כאלה בעשרות, אבל בכל זאת מדובר בתהליך רגשי מורכב, אותו אנסה לתאר.

זה מתחיל מלדחות את זה ככל האפשר, עם התירוץ שעדיף לעשות את זה  מקום שבו יהיה מי שיציל אותי אם משהו יסתבך. מה שדוחף אותי בסוף לעשות את הטיפול זה הסופר-אגו שלי, יעקב. יעקב הוא מכונאי נהדר ואיש עוד יותר נהדר, שטיפל ב״אסתר״ הראשונה, ובהתלוות אליו בכל הטיפולים למדתי איך לעשות טיפול מנוע, ועוד המון דברים. אז כשאני רואה שעברו כבר 150שעות מהטיפול הקודם אני ישר נזכר ביעקב ומנסה להיזכר אם הוא אמר שצריך לעשות טיפול כל 100, או כל 200 שעות.

בסוף אין ברירה, ואני מתארגן ועושה טיפול. השלב הראשון: ריקון שמן המנוע, החלפת פילטר השמן ומילוי שמן מחדש. שוב, אני נזכר ביעקב מגיע במכנסיים וחולצה מהודרים מיום עבודה במשרד, ועושה את כל התהליך המטנף הזה בלי להתלכלך אפילו טיפה. אני מנסה לחקות כמיטב יכולתי את התהליך כפי שהוא זכור לי- שקיות ניילון, נייר מגבת וכו׳, אבל למרות רוחו המרחפת מעלי בכל התהליך, נקי זה לא..

טוב, שמן ברור שצריך להחליף, וכך גם פילטר דלק שהולך די בקלות, אבל אז מתחיל משא ומתן לא קל בתוך הראש שלי לגבי שאר הדברים: פילטר דלק עדין, למשל. מייד אני נזכר בסקוט, הבעלים הקודם של הסירה, מבחינתי בר סמכא, שאמר שלא החליף מעולם את הפילטר הזה. מצד שני, כתבתי לעצמי הערה בטיפול הקודם שחשוב להחליף אותו כי הוא מאד מזדהם.

פה אני צריך להרחיב והסביר למה בכלל ההתלבטות, וזו נקודה עיקרית וחשובה. העקרון המוביל הוא המשפט ,If it works, don’t fix it “. והאמת העמוקה שעומדת מאחורי זה: כל עבודה בסירה, תהיה הפשוטה ביותר, תסתבך. ככה זה. חוק טבע. חוק אודי הראשון.

אז האם לפרק ולהחליף את הפילטר דלק העדין או לא? מול החשש לפרק ולהסתבך, עומד החשש של לא לפרק, ולהסתבך עוד יותר. כאן נכנס לתמונה עוד קול, עם מורכבות פסיכולוגית מענינת. ה״סופר-אגו״, אותו קול פנימי שמתפתח בנו ואומר לנו איך צריך להתנהג, מקורו בדר״כ באבא הסמכותי שלנו, או במינימום יעקב עם הסמכות המקצועית שלו. אבל כאן אני מגלה תגלית וחידוש חשוב בפסיכולוגיה: גם הבן שלי, תומר, מצטרף למקהלת קולות הסופר אגו שבראשי. תומר, מלבד היותו הבן שלי, הוא מכונאי צוללות מוסמך וגם השייט הכי cool בעולם שלא נלחץ מכלום. אז גם הקול שלו נשמע. טוב, לא בדיוק ״קול״. פשוט הדימוי הויזואלי שלו עושה את זה בשיא השלווה ובלי שום התלבטות. לא אומר לי שכך צריך. לא מבקר אותי שאני מעין בכלל להתלבט. פשוט עושה. בקלות.

סיינט תומר בפעולה 

אז בסוף פרקתי את הפילטר (שהיה מלוכלך כהוגן) והכל עבר בשלום. 

ואז מגיע פירוק משאבת המים  לצורך בדיקה ו/או החלפת גלגלת הגומי שבתוכה (״אימפלור״). השלב הראשון הוא לפרק אותה מהרצועה שמסובבת אותה. אז יש את הדרך ה״נכונה״, שדורשת פירוק ברגים שקשה להגיע אליהם, ואח״כ הרכבה שלהם תוך כדי מתיחת הרצועה. ממש לא קל. אבל, לפי מיטב זכרוני כך יעקב היה עושה.

כאן מצטרף לחגיגה בראשי מריו! מריו הוא איטלקי חמוד שמנהל את מגרש אחסנת הסירות בארבטקס, סרדיניה, שם ״אסתר״ התארחה פעמיים שלוש לחורף. הוא הראה לי צורת פירוק יותר קלה ונוחה. אבל הוא איטלקי עליז, לך תדע אם אפשר לסמוך עליו. הרי האיטלקים בנו את מפעל FIAT למכוניות ע״פ ראשי התיבות ״Fix It Again Tony”. איך אוכל לבחור בין שתי הגישות?

טוב, אין ברירה, אצטרך להפעיל את שיקול דעתי. אאוטש! נושא כאוב, שיקול דעתי. קולות חדשים מצטרפים למקהלה: הראשון (סוף סוף) הוא הקול שלי, שאומר לי שאני לא סומך על שיקול דעתי. השני הוא של אילת, זוגתי האהובה, שחוזרת ואומרת/רומזת בכל הזדמנות שאני עצלן וחפפן ואם יש דרך קשה לעשות משהו כנראה שהיא הדרך הנכונה! והשקולה נשמע, אני ממש מתבאס שהיא חושבת עלי דברים כאלה, ומתבסס עוד יותר כי אני גם חושב שהיא צודקת (שאני עצלן וחפפן).

אז מה היה לנו? רשימת המעורבים בטיפול המנוע עד כה: יעקב, סקוט, תומר, מריו, שיקול הדעת שלי ואילת.

יש עוד כמה שלא הזכרתי ומרחפים ברקע: הנס, הגרמני שפגשנו לפני כמה ימים, ששט כבר 28 שנים עם אשתו, אווה, והסירה שלהם ישנה יותר משלנו אבל נראית כמו בית מרקחת ויש שם חדר עבודה עם כלים מסודרים למופת. אני נזכר בו ומתבסס על עצמי כשאני מחפש פלייר ומחטי בערימת הכלים המבולגנת.

ועוד משוטט בראש השייט הישראלי הגנרי והמלא בטחון שתיקן טרקטורים מגיל 5 ומדבר מהר ובקול בס, שבטוח שהוא יודע הכל נכון, מהר ובקלות. איתו לפחות ההתמודדות קלה יותר כי אילת לא סובלת אותו.

אפשר לחשוב שיש בזה משהו נחמד, להזכר ולדסקס דברים עם כל-כך הרבה אנשים שאת רובם אני ממש מסמפט. אבל בשבילי, השילוב של פחד מההסתבכות הטכנית הבאה שתתנפל עלי, עם הקונפליקטים הפנימיים העזים עם כל יקירי, זה לא פשוט!