ביקור שני בבורה בורה
בורה בורה הוא אי יפיפה, אבל כמו שקורה עם מקומות הכי יפים בעולם, הוא נהיה עמוס תיירות ומפוקח מדי. חשבנו לכן שנסתפק בביקור קצר אחד, אבל נודע לנו על תחרות קיאקים מסורתית שמסתיימת שם בדיוק כשאנחנו בסביבה, אז באנו לביקור נוסף.
התחרות נקראית Hawaiki Nui Va’a. קיאק נקרא בפולינזית Va’a והוא צר מאד ומאורך מאד, עם בידון בצד שמייצב אותו. בכל קיאק מאלה שבתחרות יש שישה חותרים. זה האירוע הספורטיבי הגדול בפולינזיה כשהשם משמעותו ״מסע הקיאקים אל הארץ הגדולה״ ויש לזה משמעות תרבותית חשובה המתייחסת למסעות הימיים הגדולים שעשו האבות הקדומים בין האיים (להמחשה מצוינת של הפן הזה בתרבות ראו את הסרט המצויר ״מואנה״). היא נמשכת שלושה ימים, כשבכל יום החותרים עוברים בין אי לאי, מרחק של כ-40 ק״מ כל יום. חתירה של מרחק כזה לוקחת להם 3-4 שעות.
כדי לצפות בהתרחשות בקו הסיום יצאנו ממקום העגינה שלנו בדינגי ושטנו מרחק של כחמישה ק״מ, מול רוח, שפריצים של גלים ובשלב מסויים הוקפנו בהמון סירות מנוע מקומיות שבאו גם כן לאירוע. אני מציין את זה כי מבחינתי זה עליית מדרגה בלסמוך על מנוע הדינגי שיפעל גם בחזור..
בקו הסיום שנמצא בחוף יפה חיכו לחותרים מאות אנשים, רובם מקומיים אבל כמובן גם תיירים. לידנו היה מקומי שהתלבש בצורה מסורתית- אזור חלציים בלבד, שרשרת צדפים ושיניים גדולה, וצדף שמשמש כמו שופר.
החותרים הראשונים נצחו בענק, והגיעו לפחות רבע שעה לפני הבאים אחריהם.
מעבר לאירוע עצמו, כמובן שהיו על החוף דוכני אוכל והמון אנשים שמחים וחוגגים. אפרופו אוכל, המאכל הכי אופיני כאן שמוגש גם כאוכל רחוב וגם במסעדות הלא רבות שיש כאן, זה דג נא ברוטב קוקוס. למי שרוצה יש גם המבוגר או סטייק עם צ׳יפס.
את המשך היום בילינו עם זוג שייטים דרום אפריקנים איתם התידדנו במאופיטי, ובילינו כמה שעות טובות בשיחות שייטים. אותי מאד הרשים שהגבר עבד בעבר ממש צמוד עם ג׳ף בזוס, מנכ״ל אמזון. כמו לפגוש מישהוא שעבד עם אלוהים.
למחרת בבוקר כבר עזבנו את בורה בורה (מוקדם בבוקר כדי להתחמק מהתשלום שמבקשים שם עם קשירה למצוף) חזרה לכיוון Taha’a. שוב, השייט הוא ישירות לתוך הרוח אבל הפעם היא פחות חזקה והגלים פחות מעצבנים, אז אנחנו כן שטים רב הדרך על מפרשים באמצעות ״גלסים״, כלומר זיגזג לתוך הרוח. עדיין, ההתקדמות איטית ומשום מה למרות זוית די קרובה לרוח לוקחת יותר ממה שציפינו.
זה די מדהים ומתסכל שלמרות נסיון לא מועט שכבר צברנו, עניין השימוש במפרשים עדיין מאתגר לא פעם. השילוב של עצמת רוח משתנה, גלים מכיוונים שונים ומסוגים שונים ואפשרויות הכיוון של המפרשים יוצרים כל-כך הרבה משתנים שבכל פעם מחדש צריך לחפש איך להשתמש נכון ברוח והמפרשים.
כשמגיעים ל-Taha’a פוגשים שוב את אדוה, אנטון והילדון שלהם אורי. הוא כמובן מתאהב מהר מאד באילת ומנסה לקרוא לה בשמה, יוצא לו איאיאי, ואדוה אומרת שזו פעם ראשונה שהוא קורא למישהוא בשמו.
מאד נחמד לראות כזה דרדס קטן בן שנה וחצי שגדל על סירה. הוא מתרוצץ בבטחון לכל עבר למרות כל המכשולים והמרחב המצומצם. לכל מי שדואג, הסירה מוקפת כולה ברשת שמונעת ממנו ליפול למים, ועדיין צריך כמובן עיניים פקוחות עליו כל הזמן. אבא שלו, אנטון, הוא מהנדס אניות בהכשרתו, אבל מעבר לזה אוהב לבנות ולשפצר דברים על הסירה כל הזמן. כדי לחנך את אורי בכיוון דומה (היום יקראו לזה ״להסליל״ ויצקצקו שהוא לא בונה לו ברביות) הוא הכין לו משחק שמורכב מכל מיני חלקים מכניים שאפשר לפתוח/לסגור/ללחוץ/ להפעיל וכו׳ ואורי כבר יודע להחזיק מברג ולכוון אותו לתוך בורג!
עוד עניין פרקטי למי שמתעניין או מתכנן לגדל ילדים על סירה: זה לא פרקטי להשתמש בחיתולים חד פעמיים, גם בגלל הנפח שהם תופסים לפני השימוש, ובעיקר בגלל שאין לאן לזרוק אותם, אז משתמשים בחיתולי בד (יש היום כאלה נוחים עם סקוטש, לא עם סיכות בטחון) ואנטון הכין מתקן לטבילה של החיתולים המשומשים במי הים כדי להקל על הרחצה שלהם.
Comments
Post a Comment