Taha’a למוריאה, או התורן ואני

 בזמן העגינה ב-Taha’a אילת מרימה ראש לתורן ומבחינה שהמסילה המחוברת אליו לצורך הרמת המפרש עקומה בראש התורן. אוי.. עוד תקלה. והמשמעות היא שאני צריך לעלות שוב לראש התורן, דבר שאני לא אוהב לעשות. אבל- יש חידוש! באיחור של עשר שנים קנינו סוף סוף רתמה נורמלית לעבודה בגובה ואני מנסה להשתמש בה לראשונה. עד היום, בגלל שלתורן שלנו יש מדרגות עליהן ניתן לעלות (וגם הבעלים הקודם של הסירה סיפר שכך הוא עולה, אפילו בלי אבטחה), היה ברור לי שכך אני עולה. כמובן שהייתי מספיק אחראי ואבטחתי את עצמי עם רתמה חלקית שנקשרה למעלן (חבל שמגיע מראש התורן ומשמש להרמת מפרשים) כשעליתי, אבל הטיפוס נעשה בכח שלי  לטפס על המדרגות, וכשהייתי למעלה עשיתי כל עבודה עם יד אחת כשהשנייה מחזיקה אותי לתורן. קשה וממש לא נח. ועכשיו בדקנו טכניקה חדשה עם הרתמה החדשה: אני אמנם מטפס במדרגות, אבל אילת במקביל מושכת אותי בעזרת המעלן כלפי מעלה וזה עושה את העלייה לקלה מאד. והכי חשוב- למעלה אני יושב לי ברתמה ויכול לעבוד עם שתי הידיים! כמה נח! 




תוך כדי כתיבה של הקטע האחרון אני מדמיין את הקוראים הפוטנציאליים של הבלוג וחושב שיש סיכוי טוב שאני משעמם אתכם למוות עם תיאור טכני שכזה. אז קודם כל אני מתנצל אם זה כך. אבל, התירוץ לעשות את זה הוא שהמטרה שלי בבלוג זה להעביר את התחושה של החיים בסירה ומה מעסיק אותנו כאן. ומה שתארתי כאן עם העלייה לתורן מאד משמעותי לי- הדבר שחששתי ממנו והלחיץ אותי  נפתר ומקל עלי כל-כך.

אז עליתי לתורן ובחנתי את המסילה העקומה. הצלחתי ליישר אותה אבל אז הבנתי שנשבר חלק משמעותי שמחזיק אותה במקומה, ושזה קרה בגלל האלתור שעשיתי כדי לאפשר לנו להשתמש במפרש הראשי בזמן שממתינים לחלק שאמור להגיע מצרפת (זוכרים? ראו בפרקים הקודמים..). אז עכשיו גם ממתינים לחלק מצרפת וגם צריך לייצר חלק חדש במקום זה שנשבר. איכשהוא אנחנו לוקחים את זה בקלות, ואנטון, בן הזוג של אדוה, עוזר לנו. הוא מנחה אותי לעלות שוב לתורן (אין בעיה, בשמחה) ולפרק את החלק השבור ועוד אחד דומה לו כדוגמא למה לייצר, מלווה אותי לחברים שלו במוסך הסירות ומסביר להם בצרפתית מה צריך לעשות, שולח אותי שוב לראש התורן למדוד משהו שהחסרתי (אין בעיה, בשמחה), ומסכים אפילו לשלוח אלינו את החלק כשיהיה מוכן לאי הבא כדי שלא נצטרך לחכות עוד באותו מקום. זה חשוב לנו כי יש חלון מזג אויר שמאפשר לנו לשוט הלאה בכיוון שבדר״כ קשה לשוט אליו- שוב, לתוך הרוח. 

מבלים עוד קצת ב-Taha’a, טיול באופניים חשמליות סביב האי, שנרקול יפה בריף שמקיף אותו. הדבר העיקרי שנשאר מהטיול הזה וכל הטיולים והביקורים ביבשה שאנחנו עושים כאן זה הפרחים. כבר כתבתי על זה, ואני מניח שעוד אחזור על זה שוב. הכל כל כך פורח מסביב! בגינות, וסתם בג׳ונגלים שבין הכפרים. ומעבר ליופי הפרחוני, הכל טבול בריח נהדר. אפילו כשאנחנו עוגנים עם הסירה במפרץ, כמה עשרות מטרים מהחוף, עדיין מגיעים גלי ריח נעימים, ועל המים מפוזרים פרחים שנשרו לתוכם. גן עדן כבר אמרנו? ואם לא די בכל זה, באחת העגינות  נצבעת מעלינו קשת מדהימה שכמעט אפשר לגעת בה! 


חדי העין יראו כאן קשת כפולה!


יומיים לפני שממשיכים הלאה אנחנו מסתקרנים לגבי סירה שעוגנת לידינו ובנויה אחרת מרב הסירות. אנחנו ניגשים לבדוק ופוגשים זוג די צעיר, שוויצרים, וכרגיל הם שמחים להכיר ולהראות לנו את הסירה שלהם. הם גרים עליה כבר שש שנים, אבל בדיוק עכשיו מוכרים אותה ומסיימים את פרק השייט בחייהם. הייחוד של הסירה הוא שכשיושבים בתוכה, מוקפים בחלונות מהם ניתן לצפות החוצה וגם לפתוח לאיוורור. זה שונה מאצלנו ומהרבה סירות אחרות בהן רואים מסביב כשיושבים בקוקפיט, אבל כשנכנסים למטבח/סלון יורדים נמוך יותר ולא נהנים מהנוף. יש לסירה שלהם עוד תכונות טובות ומיוחדות ואילת כל-כך מתלהבת שהיא רוצה שנשקול למכור את ״אסתר״ ונקנה אותה! אני מרגיע את ההתלהבות, אין לי כח להרפתקאות כאלה. מעבר לזה סתם בילינו איתם לא מעט שעות ביומיים שנותרו לנו והיה מאד נעים. באמת שהמפגשי שייטים האלה הם משהו מיוחד! כשנוצר חיבור טוב (וזה קורה לא מעט) מהר מאד גולשים לשיחות עמוקות, גלויות ומרתקות ומכירים צורות חיים וחשיבה כל-כך שונות ממה שאנחנו מכירים.

למחרת בבוקר ״קופצים העירה״ לתדלוק של הסירה וקניות גדולות- הפעם האחרונה שממש הצטיידנו היה לפני חודש, ואח״כ יוצאים, על מנוע, ללילה של הפלגה לאי מוריאל שהוא שכן קרוב של טהיטי, האי המרכזי בפולינזיה הצרפתית. כמה מילים על הפלגות לילה: אילת ואני מחלקים ביננו משמרות, הפעם אני נשאר ער עד סביבות 2:00, ואילת ממשיכה לתוך הבוקר. המשמרות עוברות בדר״כ בנעימים תוך שתיית תה ועוגיות וצפייה בסדרות שהורדנו, שמיעת פודקסטים, מוזיקה ושאר עיסוקים שהאלקטרוניקה מספקת.

בבוקר מגיעים למוריאה, עוגנים במפרץ יפיפה, ונופלים לשינה עמוקה.

מפרץ קוק במוריאה


Comments

Post a Comment

Popular posts from this blog

טיפול מנוע

Image
כידוע לכל (?) אילת ואני מפליגים מזה שלוש וחצי שנים ב״מגרש של הגדולים״- חציות אוקיינוסים, יעדים רחוקים (מאד). לפעמים שואלים אותי אם אני לא פוחד. והתשובה היא: כן, בהחלט! אבל- לא ממה שכולם מדמיינים: סערות גדולות, גלי ענק וכו׳. טוב, גם מזה, אבל אני משתדל, ובינתיים מצליח, לא לפגוש כאלה שמפחידים מדי. מה שאני באמת מפחד ממנו, או ממנה, זו הסירה, ״אסתר״.  מה כבר מפחיד בסירה, תשאלו. והתשובה היא: תקלות. ואלו, למרבה הצער, יש למכביר. כי ככה זה: לסירה יש המון חלקים, וכולם נמצאים בסביבה ימית של הרבה מלח, קרינה חזקה, ורוחות שלוחצות עליה מכל הכיוונים, מותחות חבלים וכבלים בעוצמות מטורפות.  הבעיה בכל זה היא שאני אמור לנסות לדאוג לכל החלקים הרבים כך שלא יפגעו, וכשהם כן (וזה קורה כל הזמן) לטפל בהם, לתקן, לשפץ. ובכל פעם שמשהו קורה נשאלות מייד כמה שאלות: הראשונה- כמה זה תוקע אותנו. האם אפשר להמשיך ולהגיע לחוף מבטחים. השנייה- האם יש לי מושג מה קרה ואיך אני אמור לתקן את זה. ולבסוף, גם שאלה קטנה ומשנית של כמה זה יעלה, אבל כאן השאלה לא כל-כך  מלחיצה כי אני יודע מראש את התשובה- המון! היום עשיתי טיפול...
Read more

Taha’a to Moorea, or The mast and me

Image
 During our anchorage in Taha’a , Ayelet looked up at the mast and noticed that the track used for hoisting the mainsail was bent at the top. Uh-oh… another problem. Which meant I had to go up to the masthead again — something I really don’t enjoy. But this time, there was a twist! After ten years of procrastinating, we finally bought a proper harness for working at height, and I was about to try it for the very first time. Until now, because our mast has steps that you can climb (and because the previous owner told me that he used to climb them without any safety line at all), it always seemed obvious to simply climb the steps. Of course, I was responsible enough to secure myself with a partial harness attached to a halyard, but the climbing itself required my full strength, and once I was up there, I could only work with one hand while the other held on to the mast. Hard, awkward, and not fun at all. But now we tried a new technique with the new harness: I still climb the steps, ...
Read more

Engine Maintenance

Image
  March 25 As everyone (probably) knows, Ayelet and I have been sailing for three and a half years now in “the big league” — ocean crossings , distant (very distant) destinations. Sometimes people ask me if I’m not afraid. And the answer is: yes, absolutely! But not of what everyone imagines — big storms, giant waves, and so on. Well, those too, but I try, and so far manage, not to meet ones that are too scary.  What I’m really afraid of, though, is the boat, “Ester”. What could be scary about a boat, you may ask? The answer is malfunctions. And unfortunately, there are plenty of those. That’s how it is — a boat has so many parts, all exposed to a marine environment full of salt, intense radiation, and winds pressing from all directions, stretching ropes and cables under crazy tension. The problem is that I’m supposed to take care of all these parts so that they don’t get damaged — and when they do (which happens all the time) — to fix, repair, and refurbish them. And every t...
Read more