מאופיטי

 מכיון שרצינו להגיע לפתח המאיים של הכניסה למאופיטי בתנאים אידאליים, הפלגנו מבורה בורה ביום בלי רוח בכלל, כל הדרך (כשש שעות) על מנוע. לפחות הכניסה היתה באמת פשוטה לגמרי, ללא שום גלים. עגנו באיזור שהוא פתוח לגמרי לרוחות (שכאמור כרגע אין בכלל). כמו שהבטחתי לעצמי, הורדתי מייד את הקיאק האדום שלנו למים, ויצאתי לשעה של חתירה לעבר חוף של אחד האיונים שסביבנו. האיונים האלה נקראים motu, והם חלק מטבעת הֶאלמוגים שמקיפה את האיים כאן (או הטבעת שמהווה את כל האי, במקרה של איי הטואמטו). טבעת האלמוגים חלקה רק ריף שמוגבה סנטימטרים ספורים מעל המים, וחלקה אזורים שמוגבהים יותר ובדרך כלל צומחים עליהם עצים, בעיקר קוקוס. הרבה מהריזוטרים המפונפנים נמצאים על ״אי פרטי״ שהוא motu שכזה.

החץ האדום מצביע על הכניסה המאיימת.
העיגול הכחול זה המקום של המנטות.

אפרופו הקיאק האדום: בכלל לא התכוונו שיהיה לנו קיאק, אבל כשהתחלנו את המסע ביוון נתקלנו בקיאק צף לו סתם כך במים, אז לקחנו אותו לסירה. חשבנו שנמצא ילד נחמד בדרך לתת לו אותו, אבל בינתיים הוא הספיק לשוט איתנו חצי עולם, ומדי פעם משמש וכיפי. כשתומר היה איתנו על הסירה בקריביים זה היה הרכב הפרטי שלו כשרצה לרדת לחוף לפגוש את החברים שלו.

למחרת בבוקר אילת ואני שוחים מרחק כמה מאות מטרים לאיזור שמוגדר במפה כ״תחנת ניקוי״ של מנטה רייז. כלומר, איזור שהם נוטים להגיע אליו, בדרך כלל בבקרים, כדי שדגים נקאים ינקו אותם. 

שחינו שם בעיגולים במשך כמעט שעה, כשהראות במים לא טובה כל כך, ולא ראינו אותם. התחלנו לשחות חזרה, ואז אילת זיהתה שניים ממש מתחתינו. הם ענקיים, עם מוטת כנפיים של 2-3 מטרים ושוחים באלגנטיות בנפנופי הכנפיים שלהם. ממש מרשים! נשארנו וראינו אותם עוד פה ושם, וחזרנו לסירה. העלינו עוגן, ועברנו לעגון ממש מול העיירה של האי, בתנאים מוגנים יותר- במהלך הלילה הרוח אמורה להתחיל לעלות לאיזור ה-15 קשרים, וגם צפוי גשם. 

למחרת עדיין יום יפה. אילת מנצלת את זה לתיקון נזילה בחלונות. זה ניג׳וס שמלווה אותנו מתחילת ההפלגה אחרי שהחלפנו את החלונות ביוון והעבודה בוצעה על ידי הולנדי שיכור מעצבן שעשה עבודה גרועה. אז אילת אוטמת מסביב בסיקפלקס שחור וזה ממש עוזר, אבל השמש מפוררת את האיטום וצריך לחזור עליו מדי פעם.

בעוד היא עובדת הגיע דינגי ועליו זוג בגילנו- הולנדים- שבאו להגיד שלום לשכנים (הם עוגנים לידנו). זה בדרך כלל מאד נחמד ומקובל לעשות, וכבר הכרנו הרבה אנשים נחמדים ככה ונוצרו חברויות מזדמנות בדרך. הזמנו אותם לעלות לסירה לבירה, וישבנו איתם לשיחת שייטים של שעתיים. שיחת שייטים כוללת בדר״כ סיפורי שייט מרחבי העולם, וכניסה לענינים טכניים שונים שיכולה לשעמם למוות מי שאינו שייט אבל אותנו תמיד מרתקת, ודיונים על הסירה שלנו ושלהם עם יתרונותיה וחסרונותיה (בעיקר יתרונותיה..). הם כבר 14 שנה שטים באופן מלא, ואוהבים מאד שיוטים ארוכים מה שגרם להם לשוט מניו-זילנד לאלסקה וחזרה, ועוד כל מיני יעדים רחוקים. הסירה שלהם זו קטמראן גדולה, כ-50 פיט, אבל הם מדגישים שבניגוד להרבה מאד קטמרנים זו שלהם בנויה לשיוטים ארוכים ולא רק לנוחות. הפוטנציאל לשמוע מהם סיפורים מענינים הוא גדול, והבעל עם כישורים טכניים טובים וניתן ללמוד מזה הרבה, אבל איכשהו לא היה כל-כך נעים לדבר איתם. היתה הרגשה שהם עסוקים בלהרשים, מה שאנחנו בהרגשה שלא קורה הרבה בקרב שייטים רציניים שפגשנו.

אחרי המפגש איתם לקחנו את הדינגי ושטנו מרחק של כ-3 ק״מ לאיזור שהומלץ לנו (על ידי טלי וסיני) לשנירקול. השייט עם הדינגי בתוך הלגונה קצת מלחיץ- יש לא מעט ״בומיז״ (גושי אלמוגים למי שלא זוכר) שמגיעים כמעט עד גובה פני המים ואפשר להיתקל בהם אפילו עם הדינגי. אז שטים יחסית לאט, ומסתכלים ומחפשים כתמים חשודים בכחול של המים. חשוב לכן להשתדל לשוט כשהשמש גבוה בשמים כך שהיא מאירה אותם וגם לא מסנוורת.

שנרקול יפה: אלמוגים, כריש ״black tip״ אחד, eagle ray גדול שרק אילת ראתה. 

עניין השנרקולים הוא אתגר ליחסים ביננו: אילת מתה על זה, ורוצה ומסוגלת להמשיך שעות, ואילו אני נהנה אבל מאבד עניין אחרי מכסימום שעה. כשאילת יכולה להגיע לריף קרוב לבדה אז היא עושה זאת ונשארת כמה שבא לה, ואני נשאר בסירה עסוק בעניני וכעבור שעתיים מתחיל לדאוג ולפנטז שהיא טבעה. כדי להפחית מדאגותי אילת קושרת לעצמה מצוף צוללים אדום לבן שחשוב הן כדי שסירות חולפות לא ידרסו אותה, והן כדי לעזור לי לראות אותה מרחוק כדי לדעת שהיא לא טבעה. וכשאנחנו צריכים, כמו במקרה הזה, לעשות מסע דינגי משמעותי ביחד, אז מתחשבים: אני מתאפק מלחזור מעבר למה שבא לי, ואילת כובשת את התסכול מכך מזמן השנרקול קצר לה מדי. פשרות מחיי הנישואין…

למחרת גשם כל הבוקר, זמן טוב לאפות ולחדש את מלאי עוגיות העבאדי בסירה. בצהרים הגשם פוסק ולפי התחזית יחזור רק בלילה, אז אנחנו יורדים להליכה סביב האי, כעשרה קילומטרים בסה״כ. הצמחייה הטרופית יפיפיה, המון פרחים בשלל צבעים, עצי מנגו ענקיים עמוסים בפרי, עצי jackfruit, ועוד. אגב, למדנו כאן שגם אם עצי הפרי נראים שהם מחוץ לגינה מסודרת, הם בכל זאת שייכים למישהוא ואסור לקטוף (זה די מתסכל..). שוב ושוב אני מתפעל מכך שהכביש וסביבתו נקיים להפליא, והגינות מטופחות עם מרחבי דשא קצורים, שיחים של פרחים ועצי פרי. מקסים!

למרבה הצער התחזית לא דייקה והרבה מההליכה היא בזרזיף של גשם שקצת מנג׳ס.

בדרך פוגשים זוג צרפתים צעיר בירח דבש, ויושבים לקשקש איתם בדוכן מקומי שמוכר בעיקר גלידה. אני מרגיש הרבה יותר פתוח ומעיז להגיד שלום לזרים ולפתוח בשיחות מאשר כשאני בחיי היום יום בארץ, וזה נחמד ומביא להרבה מפגשים נעימים ומענינים. אנשים כמעט תמיד נענים בכיף לפנייה שלך ואתה רואה כמה זה משהו שגם הם רוצים בו אבל בדר״כ לא מעיזים. משהו לחשוב עליו..

ביום ראשון אנחנו מאד אוהבים ללכת למיסות בכנסייה כשאנחנו בפולינזיה, וגם כאן עשינו זאת. רב הזמן הם שרים בקולות, מלווים ביוקללי (גיטרה קטנה עם ארבעה מיתרים) וגיטרה. חוץ מזה הם לבושים בבגדים פרחוניים, לרבות מהנשים יש זרי פרחים מקסימים על הראש וחלק מהגברים עם שרשראות פרחים לבנים וריחניים. אני פתאום מבין עד כמה פרחים הם ערך מרכזי בתרבות שלהם: בגינות הפרחים מטופחים ומגוונים, הם עונדים פרחים בכל הזדמנות, והבגדים החגיגיים שלהם הם מבדים פרחוניים. איזה יופי!

רגע של ״פילוסופיה״: למי שעוד לא שמע את זה ממני, אני מגדיר את הערכים של אדם כאותם דברים שהוא מקדיש להם הרבה זמן ו/או כסף. אני אוהב את ההגדרה הזו כי היא תופסת את הערכים לא על פי מה שאדם אומר שהערכים שלו, או חושב שהערכים שלו, אלא על פי המעשים שלו. סתם, נזכרתי בזה כי השתמשתי במושג ״ערך״ לפרחים בתרבות הפולינזית. הלאה..

חזרה לרגע לכנסייה- היא בנוייה על קו החוף (כמו כל הבתים כאן, כי מלבד קו החוף יש רק הר תלול שאי אפשר לבנות עליו). כשאנחנו בתוכה במיסה אני מסתכל בחלונות ומהם רואים את הלגונה עם עם הצבעים הכחולים שלה, ובריזה של ים נושבת פנימה.

אחרי המיסה ממשיכים  טיול שתכננו להיום- עליה לראש ההר הכי גבוה (והיחיד שיש כאן) לתצפית. ההר בגובה 370 מטר, והעליה אליו לא קלה, דרך ג׳ונגל די סבוך, ולקראת הסוף גם די תלול. בכוונה חיכינו ליום יפה בלי גשם כדי לעלות, כי אחרת השביל חלק מאד ובוצי, וקשה עוד יותר לטיפוס. הפיצוי על הקושי שבטיפוס הוא גדול- נוף של 360 מעלות ללגונה עם 50 גוונים של כחול.

איך שהגענו למעלה- גשם חזק שנמשך אולי רבע שעה. נרטבנו וזה לא ממש שינה כי כבר היינו ספוגים בזיעה מהעליה, אבל זה עשה את שביל הירידה המאוד תלול לחלק ובוצי. מזל שהותקנו בו בחלק מהקטעים חבלים שעזרו מאד לרדת.

סיימנו את הטיול די תשושים, אבל היה יפה!

גשם!

בסה״כ היינו כאן כ-10 ימים, בלי להזיז את הסירה, ונהננו מהקצב הרגוע. בכל זאת אציין שלא רק בילינו בטיולים, שנרקולים ומפגשי שייטים, אלא גם היו ימים שהוקדשו לעבודות סירה. וכמו שכבר קיטרתי בעבר, חלק מהימים מתחילים בעבודה קטנה שאמורה לקחת כמה דקות, ומתפתחת ליום שלם שבו אני מנסה לתקן את מה שקלקלתי..

מחר אנחנו מתכננים לעזוב את מאופיטי ולחזור לבורה בורה. מראש לא חשבנו שנחזור לשם אבל נודע לנו שיש שם טקס סיום למירוץ קיאקים מסורתי שנערך כאן במשך שלושה ימים בין האיים. נראה שיהיה מרשים.