שייט ממאופיטי לבורה בורה
יוצאים ממאופיטי מוקדם בבוקר, כשבערב קודם עוד מתלבטים שוב ושוב האם לצאת. מזכיר שהיציאה ממאופיטי נחשבת מסוכנת בתנאים מסוימים. מה הבעיה, תשאלו- בודקים באתר מזג האויר ויודעים אם התנאים בעייתיים או לא. הלוואי. הבעיה העיקרית היא שהחיזוי מזג האויר נעשה על פי מודלים שונים של חישובים, ואתר מזג האויר בנדיבותו נותן לך לבחור בין שמונה מודלים שונים. ההבדלים בינהם יכולים להיות די גדולים. לפעמים זה לא קריטי, אבל זה כן במאופיטי (יצא לי חרוז😊). זה כמו בשאלה הלכתית, אתה יכול לבחור את הרב שיתן לך את התשובה שאתה רוצה..
בנוסף התנאים שהוצגו הם לא מעבר למגבלות, אבל קרובים אליהן. והכי חשוב- מה שקובע את התנאים במעבר מורכב מהמון משתנים ואין באמת תחזית מוצקה לגבי איך הוא יהיה, רק קווים כלליים.
אז יצאנו כאמור בבוקר, קצת מתוחים, הגענו למעבר, והיה רגוע וקל. איזו הקלה!
עכשיו נשאר רק לשוט 30 מייל מול הרוח שמגיעה בדיוק מבורה בורה. רוח די חזקה (15-17 קשרים) שמתחזקת עוד כששטים מולה. וגלים. די גבוהים ובעיקר קצרים ומעצבנים. אני מניח שרב הקוראים יודעים שמכיון שסירת מפרש לא יכולה לשוט בדיוק מול הרוח, אז שטים בזיגזגים (״גלסים״ בשפת השייטים). אז זה מה שעשינו, אבל זה לא ממש עבד. שטנו שעתיים בלי להתקדם כמעט כלום, תוך קפיצות לא נעימות של הסירה. אני בשלב הזה הרגשתי בחילה מתחילה להתפתח ומיהרתי לקחת כדור נגד בחילה (דבר שקורה לי לעתים נדירות ביותר).
ואז הגיע סקוול (squall). קודם דברנו על ״בומיז״, אותם גושי אלמוגים שמאיימים לפגוע בסירה ולסבך לה את העוגן, ועכשיו נדבר עלהסקוול כעל עוד משהו שמאפיין מאד את השייט בים הדרומי ומקשה עליו. מדובר בגוש עננים בקוטר של כמה קילומטרים בודדים שמתקדם לו בשמיים. אפשר לראות אותו מרחוק, והוא יכול להופיע גם כשהשמים מסביב די כחולים ונטולי עננים. כשפוגשים אותו, יורד מטח גשם חזק, הרוח מתחזקת מאד (10-15 קשרים מעבר למה שיש בלעדיו) וגם כיוון הרוח יכול להשתנות בפתאומיות. זה ממש לא נדיר לפגוש אותם, כמעט בכל יום הפלגה תפגוש לפחות אחד, ולפעמים גם שלושה ויותר. כשרואים אותם מתקרבים צריך להתכונן למפגש: לצמצם מפרשים, להיות מוכנים לשנות כיוון כדי לא לשוט מול הרוח החזקה, ולדעת שהולכים להרטב כהוגן..
כשאני חושב על זה ויזואלית, סקוול זה כמו בומיז, משהו מעצבן רק הפוך, בולט מהשמיים.
אז כאמור, הגיע הסקוול. האמת שהיינו עסוקים בדברים אחרים ואילת פתאום הרימה ראש ואמרה ״אוי, סקוול״. אז התארגנו אליו קצת בלחץ, שינינו כיוון, הוא הגיע, נרטבנו, חיכינו שיעבור, התארגנו חזרה והתברר שעם שינוי הכיוון וכו׳ איבדנו את המעט מרחק שהרווחנו קודם עם הזיגזגים.
אז מה עושים כשנמאס לשחק במפרשים? מקפלים אותם, מניעים את המנוע ושטים ישר לכיוון שרוצים. עדיין, זה לא נעים כי זה ישר מול הגלים שמקפיצים את הסירה ומאיטים אותה, אבל לפחות מגיעים בסוף. וזה כל כך לא נעים שגם אילת חוטפת בחילה, וכבר אי אפשר לקחת כדור, אז היא מקיאה.
נפלה עטרת ראשנו! אילת מקיאה! היא, ששנים היתה עמידה לחלוטין לכל תנאי השייט, מכינה סנדוויצ’ים שאיש לא יאכל למטה במטבח כשכולנו מקיאים על הסיפון! איך נפלו גיבורות.
אז הצלחנו להגיע לבורה בורה ממש בסוף היום, נקשרנו למצוף ונרגענו עם כוס תה ותצפית על השקיעה. אבל אוי לבושה! ספן אמיתי לא צריך מנוע! מנוע זה לחלשים! מה, אנחנו לא מסוגלים לשוט מול הרוח? ומה קרה ל״אסתר״ שלא הסכימה לשוט מול הרוח?
יום שייט מבאס ומערער לבטחון העצמי.
הבטחון התערער מעוד סיבה: המון זמן לא שטנו מול הרוח! זה מוזר, אבל כששטים מערבה כל הזמן במגמה להקיף את העולם, שטים רב הזמן ברוחות גביות, ובאמת פתחנו מיומנות טובה בצורת השייט הזו. אבל ברוחות קדמיות שטנו יחסית מעט ואולי אנחנו בכלל לא יודעים איך?!?
אז איך הרגענו את עצמנו? בעיקר, דברנו עם עוד זוג שייטים איתם התידדנו, וגם הם שטו ממאופיטי לבורה בורה באותו יום. גם הם ניסו לשוט עם המפרשים, ראו שזה לא הולך, הפעילו מנוע (הקיאו) ושטו ישר לשם. צרת רבים חצי נחמה. גם ניתחנו איתם את השייט והגענו למסקנה שמשהו בעצמת הרוח, כיוון הגלים והסוג שלהם יצר תנאים לא רגילים וקשים במיוחד.
לסיכום, היה יום מעצבן ובגלל זה אין תמונות!
ועכשיו, את הפרק הזה אני כותב תוך כדי הפלגת מפרשים טובה ונעימה בדרך מבורה בורה בחזרה לטה׳אה. ״אסתר״ שטה יפה, בכיוון טוב למרות הרוח הקדמית, ואני מרגיש סבבה!
Comments
Post a Comment