נחיתה בפולינזיה

 נחיתה בפולינזיה, ספטמבר 2025

בחמש בבוקר אנחנו נוחתים בטהיטי אחרי שמונה שעות טיסה, שעברה בקלות מפתיעה, מסן פרנסיסקו. כבר נחתנו כאן בביקור הקודם, מרגיש מוכר. בחוץ אור ראשון ואנחנו עומדים בתור לבדיקת הדרכונים. למרות השעה המוקדמת מקבלת את פנינו תוך כדי העמידה בתור להקה קטנה שמנגנת מוזיקה מקומית ורקדנית עם פרח בשיער. אפשר לחשוב שמדובר בגימיק לתיירים, ואולי זה גם זה, אבל ממש לא רק. הפולינזים עושים עניין מפגישות ופרידות! ראינו כבר כמה פעמים איך גם בארועים מקומיים לגמרי הם ינגנו או יתופפו לכבוד הבאים, ויגישו שרשראות פרחים לקבלת הפנים. ממש מחוץ לשדה התעופה הקטן יש סככה גדולה ובה יושבות ״מאמות״ פולינזיות ושוזרות ומוכרות זרי פרחים והריח שם נפלא.

הפעם ביקורת הדרכונים חגיגית עבורנו: גם לאילת וגם לי יש דרכונים אירופאיים, ואנחנו ניכנסים למדינה בלב קל ובידיעה שנוכל לעזוב מתי שיתאים לנו, לא כשתגמר הקצבת הזמן. 

אחרי מנוחה קצרה באולם הנוסעים אנחנו הולכים לרכוש כרטיסי טיסה לאי ראיטאה, שם ״אסתר״ מחכה לנו לשייט נוסף ברחבי המדינה עצומת המימדים ומרובת האיים. למרבה השמחה יש לנו תעודות אזרח ותיק מקומיות שמלבד זה שהן נותנות לנו הנחה של כחצי ממחיר הכרטיס (הלא זול בכלל), הן גם מקנות לנו הרגשה של ותיקים ומנוסים בארץ זו שבקצה העולם.

טיסה פנימית קצרה של כשעה, ואנחנו נוחתים בראיטאה.

על החזרה לסירה מעיב הפעם עניין טכני מעצבן: לקראת סוף ההפלגה הקודמת היתה תקלה שהקשתה עלינו להשתמש ביעילות במפרש הראשי. ה״בומוונג״, בוכנה התומכת את המנור המיוחד שיש לנו שאליו מתגלגל המפרש הראשי, קרסה והפסיקה לתמוך בו. לא ידענו בדיוק מה גרם לזה, אבל הנחנו שמדובר בתקלה לא מסובכת שתדרוש החלפה של חלק כזה או אחר. כשהשארנו את הסירה ביארד, מגרש החנייה לסירות, בקשנו שהמכונאי המקומי יטפל בתקלה. מכיון שנסענו לחמישה חודשים, הנחנו שהבעיה תיפתר לפני שנחזור. 

לא קרה. למרות פניות חוזרות ונשנות שלי ליארד ולמכונאי, הוא ניגש לעבודה רק חודש לפני שובנו, וגם אז לא בדק ביסודיות מה התקלה ורק התעקשות שלי להבין מה לא בסדר הביאה אותו בסוף לבדוק עד הסוף. התברר אז שצריך להשיג מאירופה חלק מאד מיוחד (״קפיץ גז״) שלא נמצא על המדפים אלא מיוצר במיוחד על פי הזמנה, מה שיקח לפחות חודשיים..

הגענו ליארד בתשע בבוקר, כעוסים ומתוסכלים מכל הסיפור שיכתיב שינוי גדול בתכניות שלנו, ולהפתעתנו פגשנו על הסירה את המכונאי הנ״ל- שמו פרד והוא צרפתי במקור- שבא לבדוק אותה בדיקה שגרתית בהעדרנו (שירות שעולה לא מעט..). בנחמדות ובלי לקחת טיפה של אחריות לפשלה הוא קיבל את פנינו, ולא התרגש בכלל כשהסברנו לו שנצטרך להמתין לפחות חודשיים לחלק החלופי. ככה זה. טוב, לפחות אנחנו מכירים היטב את טיבה של ההתנהלות בחיי השייט, שמביאה הפתעות ושינויים ודורשת פיתוח של יכולות קבלה וסובלנות עצומים.

גם זה ידוע לנו: לא קל כל פעם לארוז את הסירה למספר חודשים באספנה, ולחזור אליה ולארגן אותה מחדש להפלגה. הבלגן שבו השארנו את הסירה (באופן מכוון, בגלל שיקולים שונים של איך לשמור על הדברים בה) מייאש מאד, ומעלה שאלות קיומיות ופקפוקים האם בגילנו המופלג אנחנו רוצים את כל זה..

 לילה הראשון, כדי להקל קצת על החיים, לקחנו Airbnb בבית ממש סמוך ליארד. כמו הרבה דברים כאן, גם לינות זה דבר יקר. אנחנו משלמים 120€ על מגורים מאד מקומיים ופשוטים: צריף עם קירות דקים, חדר שינה חסר אופי, ובמרפסת חצי פתוחה נמצא המטבח וסוג של ״סלון״. טוב, לפחות זה מאד אוטנטי וכך באמת נראים הבתים של המקומיים בהרבה מקומות בהם ביקרנו. החדשות הטובות הן, גם באופן שמאפיין את המפגשים שלנו כאן, שבעלת הבית מאד נחמדה ומשתדלת לתת לנו הרגשה טובה: מגישה לנו אגוזי קוקוס מקוררים היטב ומלאים בנוזל מרווה לשתייה, וכמה מנגואים מהעץ שבגינה שכל כמה דקות שומעים את הפירות נופלים ממנו. במקרה הזה הפירות נראים די רע, אבל טעימים ברמות אחרות!

שנת ג׳טלג קצרה וחוזרים לסירה ומתנפלים עליה בתקווה להכין אותה

לרמה שתאפשר ירידה למים מהר ככל האפשר! צפויים לנו עוד יומיים עד לרגע הנכסף ובינתיים חיים ״על הקשה״ (תרגום מגוחך מאנגלית בו קוראים לחיים בסירה באספנה living on the hard). מה זה אומר? שהסירה נתמכת על עמודים שמחזיקים אותה בגובה כך שהסיפון כשלושה מטר מעל הקרקע. כל כניסה או יציאה ממנה מחייבים טיפוס בסולם ברזל גבוה. ולמה בכלל להכנס ולצאת? קודם כל, בגלל שבניגוד למצב כשהסירה במים, אי אפשר להשתמש בשירותים. שימוש בהם פשוט יגרום להפלת ה״תוצרים״ ישר לקרקע שמתחת לסירה. אז עם כמות ההשתנות שלי, אם הייתי צריך לרדת ולעלות לסירה בכל פעם, הייתי מפתח כושר גופני יוצא דופן. הפתרון לבעיה זו הוא שימוש בדליים (מיכלי יוגורט נפלאים של חצי ליטר מהם צברנו הרבה במהלך המסע) בהם אנחנו משתינים ואותם מרוקנים פעם ביום לשולי היארד, הנמצאים ממש על קו המים. לגבי הבעיה היותר מוצקה, אין ברירה ואני הולך כל בוקר להתרוקן בשירותים שביארד. הליכה די ארוכה ומעצבנת, כשהיעד לא מפתה במיוחד- שירותים אמנם נקיים אבל ממש מיושנים ולא מלהיבים.

בכל פעם שאני צועד לשם בסביבות שש בבוקר כשאני מתעורר, אני נזכר בבדיחה על היקה שאומר לרופא שלו: דוקטור, יש לי בעיה, בכל בוקר בדיוק בשש וחצי יש לי יציאה. הרופא שואל אותו מה בעייתי בזה, להפך, יציאות בשעות קבועות זה מצויין, אז היקה עונה לו שהבעיה היא שהוא מתעורר רק בשבע.

אילת פתחה אסטרטגיה אחרת להתמודדות עם הנושא החשוב כל-כך: היא פשוט מתאפקת כמה ימים.

כחלק מהכנת הסירה אנחנו ״קופצים״ לסופרמרקט הקרוב להצטייד, והוא לא כל-כך קרוב אלא דורש נסיעה במונית (15$ כל כיוון). הסופר המדובר הוא של  Carrefour, שנפתח כאן ממש לא מזמן, גדול, חדש ומצוייד היטב בכל טוב צרפת. כמובן, הכל יקר בטירוף ובמיוחד ירקות ופירות שחשובים לנו, ונמצאים רק אם מגיעים לסופר ביום הנכון בו מגיעה האספקה באניה מטהיטי.

הקנייה הראשונית נעשתה בסוף היום וביום הלא נכון והיתה קצת מבאסת מבחינת הירקות והפירות, אבל חזרנו לסופר כמה ימים אחרי, עם הסירה אחרי שהורדה למים, והיה סבבה. וכדי לחגוג את הסופר החדש היתה בכניסה אליו להקה של חמישה גברים מבוגרים שניגנו מוסיקה מקומית (נחמדה אבל די חוזרת על עצמה ומהר מאד משעממת), והיה בזה משהו נוגע ללב ֶבפרובינציאליות שלו.

בהזדמנות זו, מילה על פרובינציאליות, ואחותה הקרובה, הנידחות. כשבררתי עם עצמי מה ״עושה לי את זה״ כשאנחנו מבקרים באיים השונים בעולם, הבנתי שככל שהתחושה במקום היא שהוא נידח יותר, ופרובינציאלי, כך אני יותר נהנה. נתתי לזה שם, ״מדד הנידחות״. נדמה לי שלכל חובבי יוון הרבים קל להבין למה אני מתכוון- חלק גדול מהקסם שלה, באיים ובכלל, היא ההרגשה שחוזרים בזמן למשהו פשוט, פרובינציאלי ונידח.

ואם כבר בביקור בסופר עסקינן, אז עוד תופעה פולינזית מוכרת וחביבה שנתקלתי בה בעודנו ממתינים בכניסה לסופר שהגשם יחלש: מגיעות שתי ״נשים״ גדולות ועבות בשר, מאופרות ומתנהלות בתנועות ״נשיות״ מוגזמות. מדובר בטרנסיות, תופעה מאד נפוצה כאן שאין לה ולא כלום עם התופעה המקבילה במערב. כאן זה ממש חלק מהתרבות, וסיפרו לנו שבהרבה משפחות אחד הצאצאים לוקח תפקיד כזה כבר מילדות. זה מקובל ומרגיש שמתקבל בטבעיות גמורה, לא כמשהו מודרני ומהפכני.

בחזרה לסירה הנמצאת מחוץ למים וממתינה שניישר אותה. מה ברשימה? הרבה ארגון וסידור מבפנים (אילת בעיקר), מתיחת חבלים וארגונם על הסיפון.

ניקוי שרשרת העוגן: העוגן פלוס שבעים מטר שרשרת שוכבים על משטח עץ שעל הקרקע בקידמת הסירה. מתחילים להעלות אותה בעזרת הכננת החשמלית לתוך תא העוגן כשאני עומד למטה ומקרצף את השרשרת העולה במברשת ברזל. עבודה שנמשכת לפחות שעה, שבסיומה אני מכוסה כולי בחלודה, כולל שיער מלא בחתיכות שיקח כמה זמן להפטר מהן..

עניין אחר- עלייה לראש התורן. למרבה המזל זה לא דבר שגרתי אבל הפעם נדרש כדי להתקין שם גלגלת עם חבל שיחזיק את המנור במקום הבוכנה המקולקלת. לצורך העלייה לראש התורן אני נקשר ברתמה למעלן (חבל המגיע מראש התורן) ותוך כדי שאני עולה אילת מקצרת את המעלן כך שיאבטח אותי אם אפול. העלייה (במקרה שלנו, זה לא כך בכל סירה) היא במדרגות קטנות הבולטות שני צידי התורן, ממש לא שיא הנוחות, והמאמץ בגילי המתקדם הוא לא פשוט- התורן בגובה כ-16 מטר מעל הסיפון. וכשאני מגיע למעלה אני עומד על המדרגות הקטנות, ביד אחת מחבק את התורן כדי לא ליפול, ביד שנייה מחזיק בגלגלת, ביד שלישית מחבר אותה לתורן, ביד רביעית משחיל לתוכה חבל… לא פשוט בכלל. לפחד הגבהים המתבקש אין זמן, אז הוא לא מפריע כל-כך.

מבט מראש התורן

רב שעות היום אנחנו שוהים דווקא בתוך הסירה, גם כי יש המון מה לארגן, וגם כי בחוץ חם ומדי פעם גם יורד שטפון של גשם טרופי. אבל בתוך הסירה- הפלא ופלא!- קריר ונעים. וכל כך למה? 

סיפור: כשהיינו במרינה בכניסה לתעלת פנמה היו לא מעט עבודות וההמתנה שם לחציית התעלה היתה לא קצרה. החם שם והלחות מטורפים, אבל ראינו שבחלק מהסירות האחרות אנשים התקינו מזגן חלון ביתי רגיל. הסתבר שניתן לקנות כזה, תוצרת סין, במחיר די צנוע של כ-150$. למרות הסתייגות של תומר מהפינוק, ושלי מהכנסת עוד פריט לסירה, אילת התעקשה והצילה אותנו מצרה גדולה! קנינו, התקנו, ורווח לנו. הדיבור היה שמכיון שזה לא מאד יקר, נמכור או ניתן אותו למישהו מהשכנים כשנמשיך בשייט. לא מצאנו למי לתת, ותומר ואני דרשנו לזרוק אותו כדי שלא יתפוס מקום סתם. אבל לאילת כידוע יש דעות מוצקות והן היו שונות משלנו. אז המזגן נשאר, וחזר לפעול ולהציל אותנו בפעמים שהיינו מאז בסגירת הסירה במספנה ובהכנסתה לחזרה לשייט. כל הכבוד אילת!

ועוד מעשה מופלא שאילת עשתה- היא קבלה טיפ חשוב על חומצה מסוימת, זולה יחסית, שניתן להשתמש בה להלבנת הפיברגלס שממנו עשויה הסירה מבחוץ מכתמי חלודה. וכאלה היו מלא.

הגענו ביום שני בבוקר (29.10.25) והיינו מוכנים לרדת למים ביום חמישי בצהריים. לצורך ההורדה למים מרימים את הסירה על עגלה הדראולית גדולה וטרקטור מסיע אותה בין עצים ומכוניות חונות עד לרמפה של ההורדה, מראה משעשע. וזהו, העגלה מסיעה אותנו לתוך המים, מניעים, בודקים שלא נכנסים מים לסירה משום מקום (כבר קרה בעבר, בטרינידד), משחררים חבלים ויוצאים לעגון בסמוך.