ימים ראשונים

איי הסוסייטי שבהם אנחנו נמצאים עכשיו הם קבוצת האיים הראשית של פולינזיה הצרפתית וכוללים את טהיטי שהוא ״אי הבירה״, בורה בורה שידוע בזכות שמו האקזוטי והיותו האי הכי מתויר (עם resorts מפונפנים), ראיטיאה שבה אנחנו נמצאים כעת ועוד 4-5 איים נוספים. יש להם מבנה גיאולוגי שחוזר על עצמו: אי געשי עם הרים תלולים ומכוסי ג׳ונגל ירוק וסבוך, ומסביב לאי טבעת של אלמוגים שמגיעה עד גובה פני המים, ובין טבעת האלמוגים לאי עצמו תעלת מים ברוחב כמה מאות מטרים ובעומק 30-40 מטרים. קצת כמו מצודה של פעם עם חפיר מסביב.

אם כבר מדברים גיאולוגיה, קבוצת איים נוספת בפולינזיה הצרפתית נקראות הטואמטו, והם ותיקים יותר ולכן ההר שבאמצע שקע ונעלם, ואילו טבעת האלמוגים המשיכה לצמוח וכל האיים הם לכן טבעת יבשה בגובה מטרים בודדים מעל פני הים ובאמצע לגונה. יש כמה מאות אטולים כאלה (כך נקראית התצורה הזאת של לגונות האלמוגים), הקוטר שלהם נע בין קילומטרים בודדים לכמה עשרות קילומטרים, והם פרושים על פני מרחק של כאלף וחמש מאות קילומטרים.

יש גם את קבוצת המרקזס, שהם הצעירים ביותר מבחינה גיאולוגית, ושם יש את ההפך מהאטולים: ישנם כ-8 איים געשיים ותלולים, אך אין סביבם כלל טבעת של אלמוגים. קבוצה זו היא הצפון מזרחית ביותר בפולינזיה הצרפתית, והיא זו שרב השייטים (כולל אותנו) מגיעים אליה ראשונה כשחוצים את האוקיינוס השקט מכיוון פנמה והגלפגוס. האיים שם עם מדד נידחות גבוה מאד ובהתאם מאד אהובים עלינו.

לכל ההסבר הגיאולוגי הזה, מעבר לעניין שיש בו כשלעצמו, יש משמעות לגבי איך עוגנים באיים אלו. אם אני חוזר לאיי הסוסייטי שבהם אנחנו עכשיו, טבעת האלמוגים סביב האיים שוברת את גלי הים ועושה שהתעלה סביב האי תהיה כמעט ללא גלים גם כשהרוח משמעותית והים מחוץ לטבעת גלי. כלומר, בתעלות האלו אפשר לעגון ללא הגנה של מפרץ סביבך, והמראה הוא של סירות עוגנות רחוק יחסית מהחוף, מראה קצת מוזר ושונה ממה שרואים במקומות אחרים בעולם. אבל זה החדשות הטובות.

החדשות הפחות טובות הן שגם חופי האי עצמו, וגם טבעת האלמוגים שמסביב, נופלים בתלילות לעומק רב (30-40 מטר כאמור) וזה עמוק מדי מכדי להוריד שם עוגן. עוד חדשות פחות טובות הן שהים שמסביב לאיים, ובפרט על ובצמוד לטבעת האלמוגים המקיפה אותם, זרוע במה שנקרא bommies, שהם גושי אלמוגים שצומחים מהקרקעית. אם כבר מצאת היכן להוריד עוגן, בשולי טבעת האלמוגים במקום שהוא לא רדוד מדי וגם לא עמוק מדי, יש אפשרות ממשית ששרשרת העוגן תסתבך ב״בומיז״ האלה ויהיה קשה מאד להעלות את העוגן בחזרה לסירה..

ונחזור לסיפורנו: הורידו אותנו לפני רגע למים מהיארד שחנינו בו, ואנחנו יוצאים בתחושת הקלה ועוגנים על שולי טבעת האלמוגים שמול היארד. זהו, אפשר לנוח ולהרגע אחרי מסע ארוך של טיסות אינסופיות ועבודה קשה בהכנת הסירה.

אז לא. חצי שעה אחרי העגינה מתחילה לנשוב רוח חזקה של 20-25 קשרים (תכפילו ב-1.8 לקמ״ש). אין ממש הרבה לעשות, אבל מתעורר אי שקט: האם העוגן נעוץ חזק מספיק? לא לגמרי ברור שהוא ננעץ בחול או רק נתפס באיזה אלמוג. נכון במקרה של רוח חזקה להאריך את השרשרת במים, אבל אז עלולים להגיע לאיזור הרדוד שלא רחוק מאיתנו, וגם הסיכוי לתפוס איזה בומי תורן עולה. אז הוספנו עוד 10 מטר שרשרת, אבל להרגע באמת קשה. 

במשך הלילה הרוח ממשיכה לנשוב, הסירה מטיילת סביב העוגן ואני מתחזק בהנחה שהשרשרת תסתבך. בבוקר אנחנו קמים ומתארגנים לעבור למפרץ מוגן ויפה בחלק אחר של האי, וכמשלים את העוגן הוא אכן תפוס. במשך כשעה אילת בסבלנות רבה מכוונת אותי בכיוונים שונים בנסיון לשחרר אותו. בשלב מסוים אני לובש בגדים, משקפת וסנפירים ויורד למים כדי לצפות בו מקרוב והבין מה עושים. חוזר לסירה לעוד כמה תמרונים, ושוב למים. הפעם השרשרת כבר משוחררת כולה ורק העוגן תקוע מתחת לסלע האלמוגים. למרבה המזל הוא לא עמוק, ואני צולל צלילה חופשית, משחיל חבל בעוגן ואיתו אנחנו משחררים אותו. סה״כ שעתיים…

משם שייט קצר למזח העירוני שגם הוא פתוח לרוח די חזקה והקשירה אליו קצת מאתגרת. אני מרגיש לא שקט להשאיר כך את הסירה, אז אילת הולכת לבד לסופר. אחרי כמה שעות נרגע קצת ואני מצטרף, ואחרי הקנייה הולכים לאכול המבורגר וצ׳יפס ב-food truck. אלה נפוצים כאן מאד, אולי יותר אפילו ממסעדות של ממש. 

לבסוף חוזרים לסירה, שטים עוד שעה וחצי ומגיעים למפרץ עמוק, מוגן ויפיפה! המים בוציים כי זה מוצא של נהר, אבל החדשות הטובות הן שאין בקרקעית בומיז, אלא בוץ שמהווה אחיזה מצוינת לעוגן. הפעם באמת אפשר להרגע!

אני חייב להודות שהימים האלה של החזרה יחד עם סיפור העוגן (לא שזה פעם ראשונה שזה קורה לנו) די ייאשו אותי ומעוררים מחשבות כפירה- אולי כבר התעייפתי מאורח החיים הזה? אולי די?

אז נשארנו שבוע שלם במפרץ היפה הזה, רב הזמן אנחנו היחידים שמעוגנים שם, ולאט לאט מתרגלים שוב לסירה, לשהייה בתוך הטבע המקסים שסביבנו, והפקפוקים נרגעים..

מה עושים בשבוע כזה? חלק מהימים פשוט שורצים בסירה. אילת הכינה גרנולה, אני אפיתי בראוניז ואח״כ עוגיות עבאדי. אני מצליח להתחיל ולסיים ספר תוך כמה ימים! כמובן שממשיכים לקרוא יותר מדי חדשות- אלה ימים של ההסכם להחזרת החטופים.

למפרץ נשפך נחל שניתן לשוט לתוכו מרחק של כשני קילומטרים, בתוך סבך ג’ונגל יפיפה.

בסוף מגיעים למעגן קטן וממנו אפשר לבקר בגן בוטני. בגן שומעים רעש אופייני מאד לאיים שכאן: השריקה של חרמש מכני, כזה שמחזיקים ומכסחים איתו עשבייה. הוא משמש המון בכל גינה, בכל בוסתן, בצידי הדרכים והשימוש הרב בו נותן תחושה מטופחת גם בבתים וגם במרחב הציבורי. הגן הבוטני בו מבקרים הוא בעיקר פארק מסודר ומכוסח, אבל מבחינת צמחים הכל כאן שופע בכל מקום ולא נראה שיש בו משהו מיוחד.

לא משהו מיוחד..

כשמסיימים את הביקור בגן הבוטני, אנחנו חוצים את הנחל לצדו השני שם ממתין איש מקומי עליו קראנו בשם אנדריי. הוא דובר צרפתית, לא אנגלית, אבל גאה מאד להציג ולהסביר על הבוסתן שהוא מטפח ובו הרבה סוגי פירות בעיקר, חלקם לא נתקלנו עד היום. הוא נותן לנו לטעום הכל, מציע לנו לקחת איתנו ולא מבקש תשלום. מכיון שציפינו לזה הבאנו לו שישיית בירה.

מאיפה ידענו עליו? מאפליקציה מאד חשובה שנקראת noforeignland. זו אפליקציה שיתופית לשייטים וממנה אפשר ללמוד המון! נקודות עגינה, תחנות דלק, מסעדות, טיולי רגל ועוד ועוד.

אחרי הביקור אצל אנדריי, אנחנו עולים עוד קצת במעלה הנחל ומתרחצים במים המאוד נעימים. כבר יצא לנו לשוט בנחלים שיורדים לים, בפנמה, אבל שם לא העזנו להתרחץ בגלל סכנת תנינים!

אחרי עוד יום מנוחה עולים שוב בנחל ומתחילים טיול רגל מהגן הבוטני. הנוף תלול, געשי, ירוק.

אגב, שלא יהיה משעמם, אז יש גם תקלות בסירה: באחד הבקרים, ללא שום פעולה מצידנו, אנחנו שומעים את שרשרת העוגן יורדת מעצמה! ניתקנו את החשמל, אבל אז צריך לתקן. אני נכנס למעין בור אחסון בקדמת הסירה, שם נמצא מנגנון ההפעלה של כננת העוגן, ומתחיל לפרק ולנסות להבין מה קרה. ChatGPT קצת עוזר לי להבין, ובעיקר מצליח לבלבל אותי עם אמירות מלאות בטחון אבל שגויות לחלוטין. אחרי שש שעות (!) אני מסיים את העבודה עם התקלה מתוקנת (העוגן כבר לא יורד עצמונית) אבל עדיין המנגנון מקולקל (אי אפשר להוריד באופן חשמלי את העוגן) ונדרש להזמין חלק חדש.

השילוב הזה של שלווה ויופי מדהימים ולצד זה עיסוק ומוטרדות מענינים טכניים* זה באמת התמצית של אורח החיים שלנו בסירה.

*מפנה אתכם כאן לפוסט שכתבתי לפני כחצי שנה ונקרא ״טיפול מנוע״

אנחנו במפרץ, וצריכים לקמץ במים המתוקים. בדרך כלל יש לנו מתפיל מים שמאפשר לצרוך מים די בחופשיות, אבל עדיין לא הפעלנו אותו מאז הירידה למים כי המים במפרץ כאמור בוציים ולא כדאי להשתמש בהם להתפלה. אז חוץ מזה שחוסכים במים, גם עדיין עם מוטרדות קלה האם כשנחזור להפעיל את המתפיל הכל יעבוד כמו שצריך..

אחרי שבוע נעים, מחליטים לעבור הלאה. העוגן אמנם לא נתפס בבומיז, אבל אחרי שבוע שהיה נעוץ היטב בבוץ, הוא נחלץ די בקושי.

שטים שוב ״העירה״ לכמה סידורים וקניות ומשם לאי הסמוך, Taha’a. בדרך לשם, בעוד אנחנו שטים לתומנו (איזה ביטוי מרשים) פתאום אנחנו רואים שהצטרף אלינו ״טפיל״. בחור מקומי שחותר בקיאק האופייני כאן, עם בידון בצד לייצוב, ונכנס ל״צל״ של הסירה שלנו, כלומר לזרם שהיא יוצרת בשובל שלה. מסתבר שהזרם הזה יוצר שאיבה והוא תופס את הזרם ושט איתנו קרוב לחצי שעה! נראה שבחור צעיר, נאה ושרירי חותר בקיאק עורר עניין מסויים אצל אילת…

רגע אחרי שמסיימים להקשר למצוף עגינה, מגיע דינגי עם זוג וילד קטן בן שנה וקצת והאישה קוראת בהתרגשות ובעברית: ״אתם מדברים עברית, נכון?״.