האי Taha’a
מי שקראה לנו מהדינגי זו אדווה, ישראלית, בת זוגו של אנטון, צרפתי, ולילד שלהם קוראים אורי. לאדווה יש סירה כאן, וגם לאנטון, והיא שטה הרבה באוקיינוס השקט במהלך שמונה עשרה השנה האחרונות. היא ישר ציינה שבמהלך כל השנים האלו לא שמעה מעולם עברית בצד זה של העולם. נפגשנו למחרת לשיחת שייטים ארוכה ונחמדה.
המקום בו אנחנו נמצאים הוא בדרום האי Taha’a, שנמצא מרחק של 4 ק״מ בסך הכל מראיתיאה, וזהו מקבץ של כעשרים מצופי עגינה שעליהם ניתן להיקשר בחינם. המצופים שייכים רובם לחוות פנינים סמוכה, ויש הסכם לא כתוב שמי שנקשר כאן מבקר בחווה, ואז אולי ירכוש שם משהו.
מצופים כאלה בדר״כ שייכים למישהוא שהתקין אותם ומתחזק אותם. כשנקשרים למצוף כזה חשוב לדעת אם הוא אכן מתוחזק היטב, כי הוא מתפקד במקום עוגן. אם החבל של המצוף לא מעוגן היטב, או שחוק, או מראש לא חבל עבה מספיק, לא כדאי לסמוך עליו! לעתים קרובות, לכן, הבעלים של מצופים כאלה, אם הם מאפשרים להשתמש בהם בכלל, מבקשים על כך תשלום.
שם האי, כאמור, Taha’a וזאת הזדמנות לומר כמה מילים על השפה המקומית. היא עשירה מאד בקמצים, ומשתמשת במעט צלילים יחסית. קוראים אותה בדיוק כמו שכתובה, אות אות. כך שם האי הקודם, Raiatea נקרא ר-אי-א-טי-אה. ולשדה התעופה הבינלאומי בטהיטי קוראים Fa’a’a. שלום אומרים Ia orana, ותודה maruru.
 |
| שלט רחוב |
ובעניין חוות הפנינים: יש לא מעט כאלה ברחבי פולינזיה הצרפתית, וכבר יצא לנו לבקר בחווה כזאת באי רנגירואה שבאיי הטואמטו (האטולים). מדובר בגידול פנינים חצי מלאכותי, כלומר שהפנינים גדלות סביב כדורית קטנה שמושתלת בצדפה. זה תהליך מורכב וארוך בו מגדלים צדפות בצינורות רשת השקועים בים במשך שלוש שנים, ואז מוציאים אותן, פותחים, חותכים חתך קטן בצדפה לתוכו משתילים את הכדורית יחד עם עוד חתיכת צדף שמכתיבה את הצבע שיתקבל בפנינה, סוגרים ומחזירים למים לעוד שנה וחצי. אז מוציאים, שולפים את הפנינה שנוצרה ומשתילים שוב, חוזר חלילה חמש פעמים. מעניין!
בינתיים חזרנו להפעיל את מתפיל המים, ולמרבה השמחה הוא עובד היטב והמים מותפלים לרמה תקינה. ההמצאות שלו על הסירה זה אחד הדברים החשובים! משחרר מהצורך לחסוך במים, ובעיקר מהדאגה איפה תהיה הפעם הבאה שבה נמלא מים. ועוד דבר שמיוחד להמצאות כאן בים הדרומי (אני אוהב להשתמש בביטוי הזה, ״הים הדרומי״, שמחבר אותי לכל מיני ספרי מסעות והרפתקאות שקראתי בילדות והלהיבו את דמיוני): התפלת המים נעשית עם מנוע חשמלי שמביא את מי הים ללחץ מאד גבוה, סביב ממברנה מיוחדת. המנוע הזה צורך לא מעט חשמל, ובדרך כלל צריכים להפעיל את מנוע הסירה, גם אם לא שטים, כדי שייצר מספיק חשמל להתפלת המים. אבל כאן- אין בזה צורך! יש לנו קולטי שמש, וקרינת השמש כל-כך חזקה שהיא מייצרת מספיק חשמל להתפיל כמה שבא לנו. בקיצור, אנחנו ירוקים להפליא! זה מצטרף לעובדה שאת רב השיוטים כאן עושים על מפרשים, כך שהמנוע עובד יחסית מעט.
החלק שהזמנו לכננת העוגן הגיע בינתיים, ועוד יום שלם הולך על התקנת החלק החדש. אני משתדל להיות הכי יקה שאפשר בהתקנה, וזה לא בא לי טבעי. כדי לשמור על כל חיבורי החשמל מפני הלחות האינסופית של אויר הים שגורם להם להחליד במהירות, צריך לעטוף אותם היטב בשרוולי גומי, לראות אם החוטים לא מתחמצנים ואם כן להחליף אותם, ועוד ועוד. שוב ישבתי כחמש-שש בתוך תא אחסון בסיפון וממש התפעלתי מהסבלנות שהפגנתי. גם הפעם, כמו בהרבה תיקוני תקלות, מגיע רגע בו פתאום לא ברור לי שאצליח לתקן הכל לבד כי אני לא מבין עד הסוף מה קורה. אני חייב להודות שזה מבהיל אותי לרגע, ואני צריך להזכיר לעצמי שבדר״כ אני בסוף מסתדר, וגם אם לא, מוצאים פתרון. במקרה הזה הצלחתי לסיים את ההתקנה בהצלחה, ואז יש סיפוק לא קטן!
מלבד הפנינים שמגדלים פה, עניין גדול אחר הוא גידולי הוניל. מגדלים אותו כנראה בכל איי הסוסייטי, אבל נראה שבאי הזה, Taha’a, זה נפוץ במיוחד. אתמול אחה״צ יצאנו לטיולים קטן עם אדוה והבן שלה לחוות וניל לא רחוקה מאיפה שעגנו, כדי לאכול שם גלידת וניל שהם מייצרים. טעים! והערב אכלנו במסעדה שבה הגישו לנו דג ברוטב וניל! ממש טעים!
 |
| דג ברוטב וניל |
סיפור המסעדה: היא נמצאת במפרץ אחר מזה שעגנו בימים האחרונים, ואליו עברנו היום. קראנו הרבה המלצות על המסעדה: מנוהלת על ידי שף צרפתי, האוכל הכי טוב בפולינזיה, שווה לבוא במיוחד. אילת היתה נלהבת ביותר להגיע אליה, ובערב למרות שכבר ירד החושך ועוד לא הכרנו את החוף ואיפה מגיעים עם הדינגי, ולמרות מזג האויר הלא כל-כך נעים שהיה רב שעות היום (גשם, רוחות) סחבה אותי למסעדה. שטנו בדינגי מהסירה לכיוון מה שהופיע במפה כמזח המקומי, בחושך די כבד. כשהגענו, התברר שהמזח פורק אז נקשרנו לשארית שלו וטיפסנו על כמה סלעים לחוף. הלכנו למסעדה, הזמנו ארוחה מלאה (קוקטייל, מנה ראשונה, עיקרית ואחרונה). היה טעים, בעיקר המנה המפתיעה של הדג ברוטב וניל, אבל לא התעלפתי.. ואז, לקראת סוף הארוחה, מתחילה בחוץ רוח ואיתה גם גשם. נכנסנו ממרפסת המסעדה פנימה לחכות שהענינים ירגעו, והשף הצרפתי, בעל המסעדה, פתח איתנו בשיחה. הוא איש מאד סימפטי, צרפתי שנישא לבת טהיטי אותה פגש בצרפת, ונמצא כאן כבר יותר משלושים שנה ומאד אוהב את המקום והאנשים כאן. השיחה היתה נעימה, אבל בחוץ לא נראה שהולך להרגע. אז לבשנו מעילי גשם, חזרנו לדינגי שהטלטלה לה ברוח, ובגשם די חזק קרטענו בחזרה ל״אסתר״ שחיכתה לנו עגונה יפה. מקלחת חמה וכוס תה יישרו את ההדורים..
הבוקר, עוד לפני שעברנו למפרץ עם המסעדה, באנו לבקר את אדוה, אנטון ואורי בסירה שלהם. אנחנו מאד אוהבים לבקר בסירות של אחרים, במיוחד כאלה עם כישורים טכניים שמעצבים את הסירות שלהם בעצמם. אנטון הוא בהחלט כזה, מהנדס אניות בהכשרתו אבל גם עם המון ידע טכני ואהבה גדולה לעבודה על הסירה. זאת סירת אלומיניום משנות השמונים שהוא קנה בזול אחרי שעמדה כעשרים שנה ללא שימוש של ממש, והוא השקיע בה שלוש שנות עבודה לפני שיצא לשוט. הוא שינה אותה לגמרי מבפנים ועיצב אותה בדיוק על פי צרכיו ותפיסותיו של איך דברים אמורים לפעול. הוא מספר על זה באהבה רבה וזה תענוג לראות ולשמוע! אחרי ששיפץ, שט איתה מצרפת למה שנקרא ״המעבר הצפוני״ שזאת דרך לעבור מהאוקיינוס האטלנטי לשקט שלא דרך תעלת פנמה אלא מצפון ליבשת אמריקה. המעבר הזה מתאפשר בשנים האחרונות בגלל המסת הקרחונים בצפון, ועדיין זה מסלול הרפתקני במיוחד. שאפו!
אנחנו בדרך לאי Maupiti שהוא הנידח בין איי הסוסייטי וכנראה קסום במיוחד. שיקול שצריך לקחת הוא שהכניסה לטבעת האלמוגים שמקיפה אותו יכולה להיות מסוכנת עם כיוון ועצמה מסוימים של הגלים מחוצה לו. אנחנו מחפשים לכן חלון הזדמנויות שיאפשר להיכנס אליו בבטחה, ומגלים שיש כזה בעוד כמה ימים. זה אומר שבניגוד לנטייה שלנו להיתקע לפחות שבוע במקום יפה כמו המפרץ שהגענו אליו, נצא לדרך כבר אחרי שני לילות. את הדרך לשם נחלק עם עצירה ביניים באי בורה בורה הידוע, אבל לא נתעכב בו יותר משניים או שלושה לילות כי הוא ידוע כאי מקולקל בגלל עודף תיירות. וגם- צריכים כאמור להגיע למאופיטי בזמן לחלון מזג האויר הנכון.
Comments
Post a Comment