מוריאה I

אחרי יום התאוששות ממשמרת הלילה, מפנקים את עצמנו בערב בגיחה למסעדה מפונפנת בריזורט הממוקם במפרץ. (למפרץ, אגב, קוראים מפרץ קוק, על שם מגלה הארצות הבריטי החשוב). המסעדה מסודרת מאד אסתטי, עם מלצר צעיר גבוה וחתיך שאילת נדלקת עליו, שלחנות עם מפה ואוכל משוכלל- כל מה שאין ב-food trucks שאנחנו אוכלים בהם בפעמים המעטות שאנחנו כבר אוכלים מחוץ לסירה. כרגיל במצבים האלה, אילת מאד נהנית, ואני פחות כי אני מתבאס על המחיר והמנות הקטנות מדי.. כבר דברנו על הויתורים שאני עושה בנדיבותי, סליחה התבלבלתי, הויתורים ההדדיים שאנחנו עושים ..:)

עוד יום-יומיים של סתם זמן סירה כי יורד המון גשם, מגיחים לחוף לטיול אחה״צ. כפי שאפשר לראות בתמונה, המפרץ מוקף בהרים מצוקיים יפיפיים- גם האי הזה הוא הר געש לשעבר וזה יוצר את המצוקים מסביב ל״קלדרה״, ה״קערה״ של הר הגעש. אילת מזהה על אחת הגבעות הצופות למפרץ בית בודד, וזה תירוץ בשבילנו לעלות אליו לתצפית. העליה ממש תלולה ורב הדרך אין כמעט בתים אלא רק ג׳ונגל. כשמגיעים למעלה הנוף למפרץ אכן מרהיב, אבל אין כל-כך איפה לשבת לנוח כי הכביש מגיע ממש לתוך החניה הפרטית של הבית. אנחנו שומעים קולות דיבור מחצר הבית ואילת ניגשת לבקש רשות לשבת למנוחה. בחצר, ליד בריכת אינפיניטי, נמצאים איש לבן בן גילנו, אישה מקומית מבוגרת יותר ושניים-שלושה ילדים. האיש מקבל את פנינו ברצון, ומראה לנו את הנוף המדהים שנשקף מהבית לכל הכיוונים. הוא מספר שהוא נולד באי, ואביו הוא בעל אדמות בכפר שלמטה ובסביבתו. כשהיה ילד היה מביט בראש הגבעה וחושב שכשיהיה גדול יבנה שם את ביתו, וכך היה. מסתבר שהוא קבלן בניין ובעל חברת בנייה גדולה באי. בשטחים שבבעלותם הם מגדלים עצי מהגוני וטיק. יש להם מנסרה שם הם מעבדים אותם, ואחר-כך משתמשים בהם לבנות בתים יפים, וכמובן את הבית שלו עצמו. מעט הבתים שראינו בעלייה לגבעה שייכים לילדיו. בהמשך השיחה הסתבר שהוא גם בעלים של ריזורט בניו זילנד, ובקיצור מליאן רציני. עם זאת הבית ממש לא מנקר עיניים, וגם הוא היה מאד סימפטי וללא נסיון להרשים.

למחרת הביקור הזה, יצאנו לטיול רציני. בבוקר לקחנו מונית לנקודת התחלה גבוהה יחסית, וממנה המשכנו בתוך היער בשביל שהוליך ל״מעבר שלושת הקוקוסים״ שמשקיף מצד אחד למפרץ שלנו וזה שלידו ומצד שני ללגונה מעבר לרכס. נוף מדהים! 

כשהתחלנו לרדת התחיל גשם חזק, ובניגוד לגשמים הקצרים שיש פה בדרך כלל, נמשך ונמשך לכל אורך הירידה שנמשכה שעתיים שלוש, כשהוא הופך את השביל לבוצי ממש. די מבאס.. לפחות בקטע של החמישה קילומטר האחרונים עצרו לנו לטרמפ זוג תיירים צרפתי שבנדיבותם הסכימו לקחת אותנו למרות שנראינו כמו שני גושי בוץ רטובים. הגענו איתם לעיירה שבקצה המפרץ שם יש סופרמרקט לא רע, קנינו עוף שלם בגריל וזללנו אותו בתאבון גדול בסירה!

הגיע הרגע להזכיר אפליקציה חשובה ביותר לשייטים, הנקראית noforeignland. האפליקציה, שנוצרה על ידי זוג שייטים, היא אפליקציה שיתופית, כלומר שייטים מוסיפים לתוכה עוד ועוד המלצות על מגוון תחומים: מקומות עגינה מומלצים תוך ציון ועדכון מגבלות שונות שיש באותם מקומות עגינה (עומקים, מכשולים ועוד), מסעדות, טיולי רגל, חנויות, בעלי מקצוע ועוד ועוד. למי שמכיר pilot books, שבעבר נתנו את האינפורמציה לגבי הדברים האלו ובלעדיהם לא היינו זזים, אפשר לומר שהאפליקציה הזאת די מחליפה אותם, בעיקר שהיא באה עם אפליקציות ניווט מעולות.

כל זה לומר, שאחרי כמה ימים במפרץ קוק קראנו באפליקציה על מעגן אחר באי, שנשמע מאד יפה, ואנחנו מחליטים לעבור לשם. בודקים כמובן מזג אויר, ויוצאים לדרך שאמורה להמשך כשלוש שעות. שטים כשעה וחצי בצד האי המוגן מרוח, והשייט קל ונעים. אבל אז יוצאים מצל האי וחוטפים בפנים רוח חזקה וגלים די גבוהים, לא בהתאמה למה שהופיע באתרי מזג האויר. מנסים קצת לשוט בתוך זה לכיוון המעגן, אבל מבינים מהר מאד שזה לא לעניין. אז מסתובבים ושטים שעה וחצי חזרה, ואז ממשיכים עוד שעתיים למעגן אחר, שגם הקטע האחרון שמוביל אליו די רוחני וגלי. הרגשה של יום שייט מיותר ומעצבן. לפחות כפרס ניחומים, כשאנחנו נכנסים ללגונה לכיוון מקום העגינה, פוגשים אותנו להקה של כעשרה דולפינים או יותר, שוחים סביבנו ומדי פעם משוויצים בקפיצות לגובה מחוץ למים. איזה חמודים! 

העגינה היא על מדף חולי רדוד מאד, כחצי מטר או פחות מעומק הסירה, אליו מגיעים מתעלה עמוקה. כלומר, זה כמו לעגון על קצה של צוק. אי אפשר להכנס הרבה פנימה מהקצה בגלל המים הכל-כך רדודים. בגלל הערכה לא מספיק טובה של מרחקים, עגנו קרוב מדי לסירה אחרת. בכיוון הרוח בו הגענו זה נראה בסדר, אבל כשהרוח משתנה במהלך הלילה זה מרגיש לא נח, ובבוקר אנחנו זזים לעגינה דומה, בקצה ה״מצוק״, אבל רחוק מספיק מסירות אחרות.

בצהרים יוצאים לשנרקל בתעלה הנ״ל, ומייד ליד הסירה פוגשים שני Eagle rays, אותם יצורים שנראים כמו עטלפים גדולים, ולצידם כריש Blacktip לא גדול. כמה דקות אח״כ, רואים ארמדה של חמישה עשר Eagle rays שוחים באיטיות במבנה צפוף ובתנועות אלגנטיות בתוך הזרם האיטי שיש בתעלה. מראה קסום דרך מים צלולים המאפשרים ראות מצוינת.

הרחבה קטנה בעניין אותם ״עטלפים״ ימיים. יש שלושה סוגים עיקריים שאנחנו פוגשים: Sting ray, שהם בגודל בינוני, צבע אחיד ולא יפה במיוחד, וזנב ארוך עם קוץ ארסי בקצה. Manta ray, שמגיעים לגדלים עצומים ומרשימים ביותר בגלל הגודל (שמסתבר שכן קובע). ולבסוף ה-Eagle rays שראינו כעת שהם הכי יפים: שחורים מלמעלה, מנוקדים, עם בטן לבנה וראש שדומה לדולפין.

סיימנו את השנרקול, וחזרנו לסירה לנוח. הרוח הלכה והתגברה עם משבים מדי פעם של בסביבות 30 קשרים. ולפתע- התראת העוגן מצפצפת! אני יוצא החוצה לבדוק (יש לא פעם התראות שווא) ורואה שאכן העוגן השתחרר מהאחיזה ואנחנו נסחפים כשמאחורינו די קרוב יש ריף. אני מניע מייד, קורא לאילת שמנמנמת בפנים, מעלים את העוגן ומתארגנים לעגינה מחדש. הפעם זזים עוד קצת למקום בו אפשר להכנס יותר עמוק למדף החול בלי להיות בקצה ה״צוק״ ועוגנים מחדש. חוויה די מלחיצה שדורשת כמה הסברים.

עגינה טובה זה דבר חשוב מאין כמוהו! אתה לא רוצה להיוכח באמצע הלילה שהרוח עולה, העוגן נגרר ואתה בדרך להתנגש עם סירה אחרת, או יותר גרוע, בדרך לעלות על איזה ריף או להתנפץ על סלעים בחוף. לצורך העניין השקענו וקנינו עוגן שנחשב אחד הטובים שקיימים (Rocna, למתעניינים). וגם למדנו עם הזמן לעגון לאט וביסודיות, כך שנותנים לעוגן זמן להנעץ בקרקעית, משחררים מספיק שרשרת עוגן, ובסוף מפעילים מנוע על רוורס בעוצמה גבוהה שגם בודקת שאכן נעוצים היטב, וגם מגבירה את הנעיצה. ואחרי כל זה, היכן שאפשר, נכנסים למים עם מסכה ושנורקל ובודקים בעניים שהעוגן אכן נעוץ היטב. וגם- מפעילים אפליקציה שבעזרת GPS מתריעה אם זזת מחוץ למעגל העגינה. אז מכיון שאנחנו מתיחסים לזה מאד ברצינות, כמעט ולא קרה לנו בשנים האחרונות שהעוגן לא החזיק. 

אז זה שזה קרה כעת די מבאס ומערער את הבטחון, מה עוד שלא ממש ברור לנו איך זה קרה, כי בדקנו את כל הנ״ל. דבר אחד שכן לקחנו, זה שלא טוב לעגון קרוב לקצה צוק שכזה, כי אם העוגן כן משתחרר ממקומו, הוא לא ינעץ מחדש מה שהיה קורה בקרקעית שהיא ישרה.

שוב, חוששתני שנגררתי להסבר טכני ארוך שיכול לשעמם, אבל חשוב לי שיובן כמה הנושא הזה הוא קריטי לנו ומעסיק אותנו מאד!

ולסיום סיפור קטן ורלוונטי לנושא ממפרץ קוק- באחד הימים ראינו שאחת הסירות שעגנה לא רחוק מאיתנו היתה פתאום רחוקה הרבה יותר, וסביבה כמה דינגיז ושייטים המקיפים אותה ונמצאים גם עליה. מסתבר שזו סירה שלא היתה מאוישת, העוגן שלה נעקר והיא התחילה להיסחף. שייטים במפרץ ששמו לב לזה עלו עליה ועבדו זמן ארוך ברוח די חזקה להחזיר אותה לעגינה בטוחה בחלק הרדוד יותר של המפרץ. יפה לראות את הערבות ההדדית בין השייטים!